רוני ישראלי, 43, מטפלת באומנות, פונתה מקיבוץ ראש הנקרה כבר ביומה השני של המלחמה. מאז היא מתארחת אצל קרוביה בקיסריה.
ממש בסמוך להגיעה לאזור פתחה בקיבוץ שדות ים שלוחה של "סטודיו בטוח" עבור מפוני הדרום והצפון שהגיעו לקיבוץ. במרחב הטיפולי מוזמנים המפונים לפרוק את מה שעובר עליהם דרך יצירה, באופן בלתי מילולי. בהתחשב בעובדה שלרבים כלל אין מילים בימים האלה, נוכח הטרגדיות והטראומות שעברו, ידי 12 המטפלות באמנות במקום מלאות.
"ראש הנקרה הוא הבית שלי. הוא יישוב צמוד גדר ולכן המועצה האזורית שלנו לא חיכתה להחלטת ממשלה והמליצה להתפנות מייד כשהתחילה המלחמה", מספרת ישראלי. "התפניתי עם שלושת ילדיי כבר למחרת השבת של השבעה באוקטובר, לקרובים בקיסריה. בן זוגי חבר בצוות צח"י (צוות חירום יישובי) והוא עכשיו שומר על הבית ונשאר שם. במהלך השבוע הזה כל הקיבוץ התפנה ובמקביל התחיל שיח בפורומים של מטפלים באומנויות באזור קיסריה שהולכים להקים 'סטודיו בטוח' בכל מיני מרכזים של מפונים. אני מטפלת באומנות וחשבתי לעצמי, שאני רוצה להקים בשדות ים. מדובר בפורמט טיפולי שפותח על ידי מטפלים ישראלים בתקופת המלחמה באוקראינה. בקיבוץ שדות ים יש מפונים מזיקים, מנתיב העשרה, מאשקלון, ממנרה, מסאסא, ועוד כל מיני משפחות שהתפנו עצמאית מכל מיני מקומות בצפון ובדרום. המפונים יכולים להיעזר בטיפול".
"הסטודיו הבטוח" הוא מרכז טיפולי מיוחד שמאפשר לילדים ולמבוגרים במצבי חירום וטראומה מענה דרך טיפול באמנות. המרחב מאפשר להם להתבטא ולהביע רגשות באופן חופשי, בזמן שביטוי מילולי אינו מתאפשר בעקבות הטראומה. הסטודיו שמפעילה ישראלי בשדות ים כולל 12 מטפלות באומנות שמתפעלות אותו בהתנדבות במשמרות בנות ארבע שעות, שבעה ימים בשבוע. המתנדבות מגיעות מיישובי הסביבה: פרדס חנה, זכרון יעקב ובנימינה.
"המודל מובנה, מבוסס ידע מחקרי ותיאורטי, ונותן מענה שהוכיח עצמו בפוסט טראומה הפרעות חרדה וכו'", מסבירה ישראלי. "מייד כשהחלטתי לפתוח בשדות ים, פרסמתי בקשה למטפלות מהסביבה והייתה התגייסות מיידית. פנינו למערך הטיפולי בשדות ים עם הרעיון ותוך 24 שעות הוקם סטודיו בקיבוץ. בנדיבות אין קץ נתנו לנו חדר יצירה. חברי הקיבוץ עזרו בגיוס חומרים, בריהוט ותחזוקה. ארגון יה"ת (האגודה הארצית לטיפול באומנות) עזר וסייע בתרומות. הקהילה בקיסריה התגייסה ותרמה לנו חומרים בשפע רב וביד נדיבה ככה שיש לנו המון חומרים לעבודה וליצירה".
בימים הראשונים לפעילותו של הסטודיו הוא היה פתוח באופן רצוף לכל מי שרצה להביע את עצמו ואת תחושותיו דרך יצירה. הגיעו אליו בעיקר ילדים ומשפחות, אולם כשמערכת החינוך החלה לספק מענים מדויקים יותר למפונים, כללה מערכת הלימודים גם שעת טיפול בסטודיו.
"הנוער של קיבוץ שדות ים מתנדב ועובד נורא קשה בימים האלה וראינו שהתחילו לעלות מצוקות גם אצלם", מסבירה ישראלי. "עם הקרבה לגיל גיוס, עלו אצלם הרבה חששות לנוכח מה שקורה אז פתחנו בנוסף מפגשים עבור הנוער המארח והמתארח ואנחנו עוד בונים את זה. כל שבוע עולים צרכים מיוחדים".
איך עובד הטיפול?
"אנחנו מציעות טיפול לא מילולי. כלומר הם לא נדרשים לספר ולשתף. האומנות מטפלת בהם ואנחנו יודעות איך לטפל בלי מילים. מי שבוחר להגיע מקבל מענה טיפולי בלי להרגיש שהוא הולך לטיפול. העבודה עם חומרי האומנות מסוגלת לווסת גוף ורגשות. מאפשרת שחרור והקלה. זה עוזר לעבד רגשות באופן חושי ולא מילולי, ככה שזה הרבה יותר נגיש למי שלא מסוגל בשלב הזה לדבר, קצת תקוע או משותק. מה שעוד מסייע זה שהטיפול אינו פרטני, זה חלל שגם אנחנו כמטפלות, יוצרות בתוך הסטודיו. כלומר הם לא מרגישים בתוך מרחב פטרוני לא שוויוני של מטפל ומטופל. אנחנו גם יוצרות יחד איתם ככה שהתחושה היא שאנחנו ביחד בזה וזה הרבה יותר קל, להיות במקום כזה, שלא דורש מהם, לעשות משהו שלא מתאים להם בימים קשים אלו".
בהרבה מרכזי מפונים דווח על כך שאין להם אמון גם באנשי טיפול כרגע. יש אווירה כזו גם כאן?
"יש עכשיו התגייסות אדירה מכל הכיוונים, פשוט מציפים את המפונים בהתנדבויות. גם אני בתוך קהילת המפונים מהצפון ולפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו בקייטנה לא אמיתית עם כל ההופעות והתרומות. אני כמעט לא הולכת כשיש הופעות והתחושה לפעמים לא נוחה. באים לשמח אותנו, לא נלך? לא נעים. היתרון של הסטודיו שהוא מרחב בחירה. יש לאנשים יכולת לבחור להיות שם, להגיע בעצמם אליו. בהתחלה אמרו לנו 'תפתחו אותו באזור המגורים של המפונים'. אמרנו 'לא'. דווקא רחוק יותר, שיעשו דרך לשם. כי כך יש להם שליטה ובחירה, שזה אחד הדברים הכי חשובים במקרים של טראומה. להחזיר את תחושת השליטה. כלומר אפילו הדרך שהם עושים פיזית לסטודיו היא הליך טיפולי".
ישראלי ממשיכה: "רוב האנשים שמגיעים לכאן הם הורים עם הילדים והם באים עבור הילדים, כדי שלילדים יהיה משהו. אנחנו שמות לב שאנחנו צוות שמחזיק את הילדים ובכך מפנים קצת את ההורים והם יכולים לזמן מה עם השקט של עצמם בלי ילדים. הם נוכחים כאן, יש פינת ישיבה שהקיבוץ תרם עם קפה ועוגיות ולאט לאט אנו רואים שזה נוגע גם בהורים. ישבה אמא ולשה פלסטלינה שעה. היא לא יצרה כלום, רק לשה. אבל אפילו השעה הזו של הלישה מווסתת, עוזרת לפרוק מתחים, אפילו זה בעל ערך טיפולי".
ישראלי, מספרת כי הפידבקים החיוביים מהניצולים והמפונים לא מאחרים לבוא: "אנחנו יודעים איך לעבוד כאן כדי שלא יגרם נזק. יש ממש תו תקן למטפלות באומנויות, זה תחום אקדמי, לימודי תואר שני. ומעבר לזה עבור הסטודיו הבטוח עברנו עוד שלל הרצאות והכשרות בזום. כולנו כמובן בהתנדבות מלאה. הפידבק הכי משמעותי שאנחנו מקבלים מהם הוא העובדה שהם באים יום אחרי יום כבר שבועיים לסטודיו הבטוח. עבור המשפחות זה העוגן שלהם במהלך היום ולנו צוות המטפלות יש כבר קשר איתם. תוך כדי יצירה ועבודה איתם כל הזמן עולים תכנים מהמציאות שלהם. למשל יש הרבה ילדים שבונים בתים. הרבה ילדים בונים עולמות של דמיון, ויש כאלה שאצלם העבודה היא יותר חושית עם החומר, רק כדי לפרוק מוצפות רגשית וזה עוזר לווסת ולארגן תחושות. היה ילד שהביע קצת כעס ותסכול כלפיי ואמר לי 'הלוואי שלא יהיה לך בית וצעצועים' זה היה מאוד נוגע ללב הדבר הזה. ילדים תוך כדי היצירה גם אומרים דברים כמו 'אנחנו כאן כי הבית מסוכן' או מעלים שאלות כמו 'לאן נלך' 'לאן הכי טוב ללכת' ו'כמה זמן נהיה כאן'. ההורים משתפים בדרכם, חלק כן מדברים, אנחנו לא מושכות אותם לשיחה, רק אם זה בא מכיוונם".
קראו גם:
ישראלי שבעצמה מפונה מביתה ורחוקה ממנו כבר כחודש ימים, מספרת כי ההתנדבות הטיפולית הזו מסיחה את מחשבותיה מהימים הקשים שעוברים על המדינה וכך גם מהחששות האישיים: "אני בעצמי מפונה אז זה לא קל ויש דאגה לבית שלי ולקהילה שלי. העובדה שאני מרכזת את 'סטודיו בטוח' ומאוד עסוקה בניהול ובלתרום, נותנת לי הרבה כוח ועוזרת לי. בוודאי יותר מלשבת בבית ולחכות שהחיים יחזרו למסלולם. אני מרגישה שהסטודיו זה דו כיווני. אני נותנת ומקבלת באותה המידה. האחריות המקצועית שלי היא גם לטפל בעצמי, אני גדלתי בראש הנקרה, בקטיושות ובמלחמות ויש לי את החוסן שלי. לכן אני מרגישה שאני יכולה ממקום טוב, של אמפתיה ורגישות להבין מה עובר על המפונים בשדות ים".
כשייגמר הכול יש מחשבות לא לחזור לקיבוץ שלך על הגדר?
"זה הבית שלי. שם גדלתי ולשם אחזור ברגע שיתאפשר. אין בכלל שאלה".
