תחום האורתופדיה נחשב לגברי בעולם הרפואה. ההערכות מדברות על 3-5 אחוז בלבד של נשים בתחום.
1 צפייה בגלריה
המתמחות מהלל יפה. מימין: ד"ר ריבי שלום, ד"ר נועה גיפס, ד"ר טל אקרמן, ד"ר רואן מסארווה, ד"ר נורית שדמי, ד"ר נועה מרטינוביץ, ד"ר טטיאנה סורטו
(צילום: באדיבות בית החולים)
קראו עוד:
אולם לאחרונה מסתמן שינוי קל במגמה ומי שמוביל את השינוי הוא בית החולים הלל יפה בחדרה, עם מספר שיא של שבע מתמחות במחלקת הכירורגיה האורתופדית.
ד"ר נורית שדמי, שמנהלת את יחידת הטראומה האורתופדית, בהלל יפה, מקדמת מאד את הנושא ובקרוב אף תשיק את קבוצת הרופאות האורתופדיות בכנס אורתופדי ארצי.
למה רק גברים
ד"ר טל אקרמן (32) מתמחה בכירורגיה אורתופדית, תושבת תל אביב, הייתה בילדותה מתעמלת מכשירים וזה מה שהוביל אותה לתחום האורתופדיה. "הייתי ילדה ספורטאית ועד לפני שנה גם היו לי מרכזי ספורט לילדים ברחבי הארץ", היא מספרת. "בילדותי הגעתי המון לאורתופדים ותהיתי למה רק גברים בודקים אותי ולמה הם תמיד מציעים לי להפסיק להתאמן, במקום להציע פתרונות. משם הגיעה המשיכה הראשונית שלי לתחום. זה היה הכיוון העיקרי שלי מההתחלה וככל שהתקדמתי בלימודי הרפואה הבנתי שזה מה שאני רוצה".
למטופל בכלל משנה אם זה רופא או רופאה?
"יש קהלים שבהחלט כן. יש הרבה ילדות ספורטאיות שכל הזמן יש להם סוגיות גוף. חלק מהבדיקה היא להתפשט מול הרופא שיראה את הגב למשל, וכילדה אני זוכרת את זה כסיטואציה מאוד מביכה. אם היו רופאות אז, זה היה מקל עליי. אני סבורה גם שיש לנו כנשים יכולת אינטואיטיבית טובה יותר להקשיב למטופל".
יש טענה שאורתופדיה זה מקצוע שדורש כוח פיזי ולכן יש יותר גברים בתחום.
"הדעה הרווחת היא שניתוחים אורתופדים דורשים כוח פיזי. עם הקדמה והטכנולוגיה, האפשרויות שלנו כנשים רחבות יותר. אם פעם נדרשנו לכוח פיזי על מנת להחזיר עצם ומפרק למקום היום יש מכשיר שיעשה את זה בקלות. אני מתה על המקצוע שלי, נהנית מכל רגע. הוא תובעני עם המון תורניות ואני לא נמצאת הרבה בבית, מה גם שילדתי לפני שמונה חודשים. בכל זאת, אני מתה על העבודה שלי".
ד"ר רואן מסארווה בת ה-30 מטייבה מתמחה אף היא במחלקה. "יש לי תינוק בן שלושה חודשים ובעל מהמם שתומך בי ורק מדרבן אותי, ככה שאני מסתדרת", היא מספרת. "כילדה, לא נחשפתי לעניין המגדרי והשלכותיו אף פעם. גדלתי כשווה בין שני בנים. אבל כיום, כשאני חלק מהמערכת, אני רואה את החוסר ברופאות נשים ובפרט ערביות. רציתי לעשות כל שביכולתי מקצועית ואישית למלא את החוסר הזה. כבר כסטודנטית, נמשכתי למקצועות כירורגיה ובמהלך סבב קליני שאנו עושים, הבחנתי שבאורתופדיה כירורגית כולם גברים. התחלתי לגלות עניין בתחום וחיפשתי מנטורית במקצוע והיה קשה למצוא. קרה לי גם, שבמהלך תורנות בסטאז', אישה ערביה דתייה הגיעה עם בעלה למיון אחרי תאונת דרכים והוא התעקש שרק רופאה תבדוק אותה, ולא הייתה, כזו. אז הבנתי שזו השליחות שלי, בנוסף לשליחותי כאשה".
במהלך הסטאז' שלה בחרה לעשות חודשיים במחלקה אורתופדית בהלל יפה. "אני מרגישה שחדר ניתוח הוא המקום הטבעי שלי", היא אומרת. "אחרי הסטאז' התחלתי התמחות, רוב הצוות היה גברי, לא היו מתמחות בכלל והאישה היחידה היא ד"ר נורית שדמי מנהלת המחלקה, שהיא השראה אישית ומקצועית לכל אישה. אני פעילה מאוד ברשתות החברתיות, יש סטודנטיות שפונות אליי, בעיקר מהמגזר הערבי, ואני מחזקת אותן, עונה לשאלותיהן ומרגישה שאני תורמת משהו כדי שיגיעו לתחום".
למה לדעתך פחות נשים מגיעות לאורתופדיה?
"זה מקצוע תובעני, מצריך המון שעות עבודה ולכן נשים נוטות לבחור פחות במקצועות הכירורגיים. אצל הערביות זה קשה כפליים, כי הן צריכות לפרוץ שני מחסומים - מחסום כאישה ומחסום כערביה".
ד"ר מסארווה המצויה לקראת סוף התמחותה, מתעתדת להיות בעתיד, מומחית בנושא עמוד השדרה: "כיום אין בארץ כזו, ואני מאמינה שצריך להאמין בעצמנו, כדי שכל מה שנרצה יקרה".
ארגון לא רשמי
עבור ד"ר ריבי שלום (39) אם לשלושה פעוטות מתל אביב, שעברה מסע מרתק בדרך לעולם הרפואה, תחום האורתופדיה היה טבעי: "כשכול הילדות קיבלו ברביות אני קיבלתי ארגז כלים, תמיד אהבתי לפרק, להרכיב ולבנות", היא מספרת.
ד"ר שלום החלה את דרכה כאחות סיעודית, וכנגד כל הסיכויים, כיום היא מתמחה בהלל יפה: "תמיד רציתי ללמוד רפואה, אבל לא חשבתי שאני חכמה מספיק, היו לי הפרעות קשב וריכוז, אז לא ידעו על זה הרבה ולא הבנתי למה אני לא מצליחה בשום מסגרת. נזרקתי מכל מיני מסגרות, הייתי מהילדים הפנקיסטים שזרוקים בכיכר דיזינגוף עם קרחת וניטים. בצבא התחלתי קד"צ אחיות והעיפו אותי, כל הזמן הייתי בכלא הצבאי. אחרי הצבא התחלתי ללמוד בבית החולים איכילוב אחיות ועבדתי במחלקה כירורגית, מישהי שם אמרה לי פעם: 'לך אסור להתקרב בכלל לחולים'. בכיתי במטבח מחוסר האונים כי רציתי לעשות יותר למען החולים. עזבתי ונסעתי ללמוד רפואה בהונגריה. את הלימודים סיימתי כמצטיינת דיקאן".
להלל יפה הגיעה כחלק מסטאז': "בחרתי באורתופדיה. תמיד אהבתי לבנות דברים וכבר ביום השני שלי בהלל יפה, הרגשתי הכי בבית בעולם. כשהגעתי עם קצת חשש, רואן, הייתה אישה יחידה בין מתמחים גברים והיא מיד אמרה לי: 'אל תחששי, אני אלמד אותך כל מה שאני יודעת'. נהיינו המחלקה עם הכי הרבה נשים בארץ, זה כוח נשי עצום".
יש מסר שתרצי להעביר?
"אפשר להגשים חלומות. יש לי משפחה מדהימה שתמיד האמינה בי גם כשהייתי טוטאל לוס, תמיד אמרו לי: 'כשתמצאי מה שאת אוהבת, את תפרחי וזה קרה באמת'. אף מסגרת לא האמינה בי, בשום מקום לא קלטו אותי. גם כיום אני קצת שונה מהמיינסטרים של הרופאים, עם הקעקועים. בעיניי, זה דווקא גורם למטופלים להתחבר אליי".
ד"ר נורית שדמי, מנהלת יחידת הטראומה האורתופדית בהלל יפה, שמקדמת את נושא שילוב מתמחות באורתופדיה אומרת: "בשבוע הבא בכנס האורתופדי השנתי יתקיים כינוס הבנות באורתופדיה. במהלכו נדבר על אחוזי הנשים בתחום, יוצג מחקר וניצוק תוכן נוסף לארגון הלא רשמי שלנו. אולי נחשוב על הקמת קבוצת פייסבוק או ווטסאפ וקורסים ייעודיים".
לדבריה בארץ יש בין 60-80 מתמחות באורתופדיה, והנתונים מעט נמוכים מנתוני העולם: "אני למשל הייתי המתמחה הראשונה בבית החולים בעפולה ורק אחרי המון שנים הגיעה עוד מתמחה. ברוב בתי החולים יש 2-3 ואצלנו יש שבע".
למה יש רתיעה מהתחום?
"אני חושבת שזה החשש מהקשיים הפיזיים. כי בעבודה הזו יש גם נגרות וגם מסגרות, אנחנו חותכים ובונים, יש לנו מסמרים וברגים".
מה היתרון של אורתופדית על פני אורתופד?
"בכל מקום עבודה שאליו נכנסת אישה היא משנה את אופי העבודה וגם היחס למטופלים משתנה. השינוי הוא יותר מבת שקודחת עצם. נשים מביאות משהו אחר ולמשל עובדות יותר טוב בצוותים".
