הגעגועים לחברים בבית הספר, ההסתגרות בבית, השיעמום והתסכול מכך שעדיין לא יודעים מתי יחזרו ללימודים.
ארבעה תלמידים מחדרה מספרים כמה קשה להם ההתמודדות עם הסגר, איך השתנתה להם המציאות בשנה האחרונה וכמה לא פשוט להם ללמוד בזום.
קראו עוד:
"תקופה מוזרה"
בן פריטל, בן 17, תלמיד כיתה י"ב בתיכון חדרה: "התקופה הזו מאוד מוזרה עבורנו. אחרי 11 שנים בהן התרגלנו לקום למערכת החינוך, ללמוד באופן פרונטלי. פתאום צריך להתרגל לעולם חדש לגמרי. כל מה שידענו מכיתה א' עד י"א משתנה. הכינו אותנו ללמידה מרחוק בשעת חירום, ופתאום באופן הזוי, זו הופכת להיות המציאות שלנו.
"בית הספר מנסה לשמור על שגרה מסוימת ולהעניק לנו כלים ללמידה מרחוק לאורך זמן. באופן אישי, זה נורא קשה ללמוד שבע שעות דרך הזום ופחות אפקטיבי. אנחנו מאוד חוששים מההשלכות.
"מצד אחד זה טוב שחלק מהבגרויות הן פנימיות, כלומר, המורה שלי שמכירה אותי תחליט מה הציון שלי בבגרות. מצד שני אנחנו מפחדים מההשלכות העתידיות, שבמכללות ואוניברסיטאות, למשל, יסתכלו אחרת על התעודה שלנו. זה מלחיץ.
בן פריטל: שמעתי סיפורים על נערים שהתחילו לעשן ולשתות מהדחק והבדידות. לא במעגל שלי, אבל שמעתי על זה, זה קיים"
"הרי למדנו 12 שנים בשביל התעודה הזו, יש גם אכזבה ממשרד החינוך. אנחנו חצי שנה לומדים בזום, והם הורידו לנו מעט חומר ונתנו מעט הקלות באופן שאינו תואם את הלמידה.
"עוד דבר מצער זה שבמגמת תיאטרון אנחנו עובדים על הפקה ממאי שעבר שצפויה לעלות במאי השנה ואנחנו לא יודעים אם היא בכלל תהיה. בשנה שעברה היינו אמורים להעלות הפקה עליה עבדנו שמונה חודשים וביום שנכנסנו לאולם התרבות בבית הספר לעבוד על תפאורה זה היה היום הראשון של הסגר וההפקה בוטלה.
"באופן כללי ההרגשה היא של דכדוך וייאוש, 95 אחוז מהחברים שלי כבר רוצים להיפגש עם חברים ולחזור לשגרה. שמעתי סיפורים על נערים שהתחילו לעשן ולשתות מהדחק והבדידות. לא במעגל שלי, אבל שמעתי על זה, זה קיים וזה חלק מההשלכות הקשות של הסגר". ¿
"מספיקים פחות בזום"
שירה קדשב, בת 15, תלמידת כיתה ט', בתיכון חדרה: "קשה לי להיות שמונה שעות מול המחשב בשיעורי זום ואחר כך גם לעשות מצגות, עבודות ושיעורים במחשב ובזום. זה לא פשוט לבלות כל כך הרבה שעות ביום מול מחשב.
"השיעורים נורא ארוכים ובסוף היום זה ממש מאבק להישאר עירני וחד. אני מרגישה שנותנים לנו הרבה יותר שיעורים ומטלות מאשר היו לנו בלימודים רגילים בבית הספר, מה גם שהשיעורים בזום מרגישים כמו מטלה.
"בלימודים בכיתה היינו מספיקים יותר, בזום פחות, אז ככה שמה שלא מספיקים זה יותר שיעורי בית בשבילנו. גם המבחנים שונים. המורה מקרינה את המבחן על המסך ואנחנו צריכים להעתיק ולפתור. בכיתה אפשר לשאול שאלות את המורה, גם בזום ניתן, הבעיה שהמון פעמים היא לא שמה לב להודעה בתוך ריבוי הודעות בצ'אט ואז אין לי תשובה".
קדשב מוסיפה: "הלמידה בפורמט הזה מתסכלת, יש לפעמים בעיות באינטרנט, אצלי בבית כמעט כולם עובדים ולומדים מהבית וזה יוצר עומס ובעיות באינטרנט. בימים גשומים לפעמים קורס לי האינטרנט יום שלם ואז אני מפסידה שיעורים חשובים שאחר כך צריכה להשלים בכוחות עצמי וגם זה סיפור.
שירה קדשב: "יש מועקה. לפני הסגר, אפילו סתם לשבת בבית של חברה היה בילוי, עכשיו אפילו עבודה משותפת אנחנו מכינות בזום"
"בהיבט החברתי, זה מרגיש קצת מוזר, להיפתח מחדש כשנפגשים בסוף סגר, כי בטלפון קשה יותר לדבר. אני מתגעגעת לטיולים בכיתת מנהיגות אחת לכמה חודשים, לקטע החברתי, היינו ישנים בחווה החקלאית באוהלים, הולכים להרצאות.
"עכשיו אנחנו המון בבית, לא הייתי מגדירה את זה בדידות, כי יש לי את קבוצת החברות שלי שאני מדברת איתן יום יום, אבל מרגיש לי שאבד הקשר עם שאר ילדי הכיתה. יש מועקה. לפני הסגר, אפילו סתם לשבת בבית של חברה היה בילוי, עכשיו אפילו עבודה משותפת אנחנו מכינות בזום. קשה נורא לנהל את החיים בזום.
"למדנו להסתגל למציאות החדשה אבל כולנו משוועים לחזרה לשגרה, לראות את כולם ולא כריבועים שחורים. אני מקפידה גם לדבר עם החברות בבוקר, אם אני רואה שמישהי לא נכנסה אני מאיצה בה לקום ולהיכנס כי השיעור מתחיל".
"מצב של שיעמום"
אלעד עצמון, בן 9, תלמיד כיתה ד', בבית הספר תל"י צפרירים: "בתחילת השנה עברנו לשגרה חדשה ומבלבלת.
"היומיום שלנו הוא כזה שבבוקר אנחנו לומדים באפליקציה שלא הכרנו קודם ובשאר היום אנחנו מנסים למצוא דרכים להעביר את הזמן. אנחנו נמצאים בסגר ארוך ומתיש שבו אחרי שאנחנו מסיימים ללמוד בזום, אנחנו מוצאים את עצמנו במצבים של שעמום כשכבר אין לנו מה לעשות.
אלעד עצמון: "אנחנו נמצאים בסגר ארוך ומתיש שבו אחרי שאנחנו מסיימים ללמוד בזום, אנחנו מוצאים את עצמנו במצבים של שעמום"
"זה לא קל להיות בסגר, כולם יודעים את זה, אבל הכי גרועה בסגר זו הבדידות. אני כבר מחכה לחזרה לחיים רגילים. בקורונה אנחנו מנסים לשמור על האנשים המבוגרים שבקבוצת סיכון.
"אני ומשפחתי ניסינו לא להיפגש עם סבי וסבתי כדי לשמור עליהם, אבל באיזשהו שלב, אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו והתחבקנו, לא יכולנו להתאפק עוד והתחלנו ללכת אליהם הביתה.
"אנחנו יושבים איתם בחצר במרחק אחד מהשני, עם מסכות ומדברים. עכשיו אנחנו בתוך מבצע חיסונים למגפה ואני מרגיש שהסוף שלה מתקרב. אני מקווה שהיא תסתיים בקרוב ורוצה כבר לחזור לשגרה הרגילה".
"מקווה שהקורונה תיעלם"
הראל מלול, בן 7, תלמיד כיתה א', בבית הספר ניצנים: "אני מעדיף להיות בבית הספר מאשר ללמוד בזום. אני מאוד מתגעגע לבית הספר כי יש לי שם המון חברים וכיף לנו, אנחנו משחקים ולומדים.
"אני מתגעגע לנאוה אפק המחנכת שלי ולחברים שלי שאיתם אני משחק בהפסקות כדורגל ותופסת ואנחנו נהנים. בזום, עשו לנו פעילויות כיפיות קצת, עשינו שיעור בישול והיה כיף לחתוך את הפירות לבד, לסחוט את התפוזים בעצמי ולחלק בסוף את הסלט שהכנתי למשפחה שלי.
הראל מלול: "אני מקווה שייגמר כבר הסגר והקורונה תיעלם וסוף סוף נוכל ללכת בלי מסכות ולחבק ולנשק את מי שאנחנו אוהבים"
"הייתה לנו גם מסיבת פיג'מות, כולנו לבשנו פיג'מות ונאוה המחנכת הציגה תמונות של תלמידי הכיתה כשהיו קטנים יותר, וכל אחד בתורו היה צריך לנחש מי הילד.
"הזום מעצבן כי לפעמים זה נתקע וגם שומעים הרבה רעש של ילדים ברקע, זה לא כמו בכיתה שאפשר יותר לשמור על שקט וסדר. אני מקווה שייגמר כבר הסגר והקורונה תיעלם וסוף סוף נוכל ללכת בלי מסכות ולחבק ולנשק את מי שאנחנו אוהבים בבית ספר והכול יהיה כיף".
לעידכונים: חדשות חדרה
