ניר מרחב (50), תושב כרכור, עד לא מזמן מנהל אגד חדרה, ראה את המוות בעיניים פעמיים. הוא שרד כדי לספר, ובעקבות האירועים המטלטלים שחווה הפך למטפל וכתב ספר בנושא.
קראו עוד:
לאחרונה החל לגייס כספים באמצעות מימון המונים להוצאות ספרו "קו 7 מתופת לצמיחה", שחושף לראשונה את טראומות העבר שלו, הצלקות הנפשיות וההתמודדות עם פוסט טראומה.
עבור מרחב מדובר בצעד אמיץ, שלדבריו נעשה בעיקר כדי שמסע הריפוי שלו יעניק תקווה והשראה לנפגעי טראומה אחרים. "אני בקשר עם נפגעי פיגועים מעפולה, חדרה ונתניה, ולצערי רבים מהם נכנסים ויוצאים ממוסדות בריאות הנפש. רבים לא הצליחו לנצח את טראומות העבר", הוא מספר. "לא פשוט לי להיחשף, אף פעם לא דיברתי על זה מחשש שירחמו עליי, אבל כיום אני מסתכל על החשיפה יותר בכיוון של העצמה. אני רוצה לספר את הסיפור שלי, כדי שאנשים יידעו שאפשרי לצאת מזה".
"לא ראיתי כלום"
בראשית שנות האלפיים חווה האזור פיגועים רבים: מחבלים מתאבדים, מטעני נפץ וירי חי. האווירה הייתה טעונה ותושבי העיר חיו באווירת פחד. מרחב, אז בן 30, שימש נהג קו 7 של אגד. קו ותיק ועמוס.
בתאריך 22/11/2000 בשעה 17:15 יצא לנסיעה מכיוון השוק לאולגה.
"לפני שיצאתי מהתחנה, בדקתי את האוטובוס מספר פעמים לוודא שאין מטענים, כי זו הייתה תקופה שממש פחדנו לנהוג", הוא נזכר. "יום לפני כן היה חפץ חשוד בשוק. כשעמדתי ברמזור ברחוב הגיבורים בכוונה לפנות שמאלה לרחוב הנשיא, הבהב לי נהג קו 14 וסימן לי שיש לו נוסע שצריך לעלות אצלי. הכרתי אותו, זה היה נוסע קבוע שלי, מאיר ברמי. עצרתי לו, וכשהגעתי לתחנה שליד "קאסה דל פפה" (פיצרייה ותיקה בעיר מ"ג) פתאום הרגשתי פיצוץ אדיר, ומסדרון של אש התפשט בחלל האוטובוס. איבדתי הכרה ובפעם הבאה שהתעוררתי הייתי כבר על הכביש, עד היום איש לא יודע להגיד לי איך הגעתי לשם. האוטובוס עצמו היה בתוך מאפיית בונז'ור".
"פתאום הרגשתי פיצוץ אדיר, ומסדרון של אש התפשט בחלל האוטובוס. איבדתי הכרה ובפעם הבאה שהתעוררתי הייתי כבר על הכביש, עד היום איש לא יודע להגיד לי איך הגעתי לשם. האוטובוס עצמו היה בתוך מאפיית בונז'ור"
כשמרחב התעורר בבית החולים הלל יפה, עדכנו אותו החוקרים כי רכב מסוג מיצובישי שחנה ברחוב הנשיא ובו 500 ק"ג חומר נפץ בתא המטען שלו, התפוצץ סמוך לאוטובוס. "כשהתעוררתי בבית חולים, הדבר הראשון שאמרתי לחוקרים זה שבדקתי את האוטובוס המון", הוא מסביר. "הם אמרו לי, 'תירגע, אתה לא אשם זו מכונית שהופעלה בשלט רחוק'. נודע לי גם שבפיגוע נהרג מאיר ברמי הנוסע שעלה מקו 14, ושושנה ריס עוברת אורח שעברה במקום".
להלל יפה הגיע עם פגיעה בשתי עיניו ופגיעת ראש. "לא ראיתי כלום בשתי העיניים, הייתי מספר ימים עם רטיות, חששתי שהתעוורתי ולא ידעו להגיד לי מה עומק הפגיעה. עד היום אני רואה רק בחמישה אחוז מעין ימין, יש לי רסיס שחתך את הקרנית, הגעתי עם פגיעת ראש קשה, עור תוף באוזן ימין קרוע, בעיות בשמיעה. שבועיים וחצי אושפזתי בהלל יפה, השתחררתי רואה בעין אחת, עם צלקות בגוף, והתחילה הטראומה. אובחנתי כפוסט טראומטי, ולא דיברתי על זה כל השנים".
מרחב התחיל בטיפולים פיזיים ונפשיים והסתגר בביתו בחדרה במשך חודשים. הוא ומשפחתו עזבו את העיר לטובת פרדס חנה, כדי להקל במעט על הטראומה. אלא שהגורל היכה בו שנית. "כמה חודשים לתוך השיקום, החליטו המטפלים שאני חייב לצאת החוצה. מאחר ואיבדתי אמון בבני אדם, הסכמתי לצאת רק בשביל בעלי חיים. הופניתי לפינת חי בקיבוץ מצר ומידי יום נהג המונית היה מסיע ומחזיר אותי", הוא מספר ."באחד הימים, בדרך חזרה ממצר, בכביש שמוביל לבאקה אל גרביה ולפרדס חנה, עיניי נתקעו על רכב צבאי שהמתין בתחנת אוטובוס. לפתע הגיע רכב שנצמד לרכב הצבאי, ממנו יצא נהג עם סרט ירוק לראשו וירה צרור על החייל ברכב".
"לא פשוט לי להתפשט. חברים מקבוצת תמיכה שואלים 'איך הצלחת לצאת מזה', וכואב לי לשמוע שהם עדיין שם. משפחות מתפרקות, נפשות מתרסקות. התגברתי על הקושי שבחשיפה כדי להראות שלמרות הקושי הגדול זה אפשרי"
מרחב דומע, כשהוא נזכר באירוע: "הייתי עד יחיד לזוועה, כי הנהג שלי היה עם העיניים על הכביש, ורק שמע את הצרור. אחרי שריסס צרור, המחבל הסתובב לכיווננו, מבטו נפגש במבטי, והנשק כוון אלינו. היינו 100 מטר ממנו, ולשבריר שנייה הייתי בטוח שזה הסוף. צעקתי לנהג: 'יורים עלינו'. למזלנו, הוא כנראה חשב שזו מונית ערבית ולא ירה. תוך כדי נסיעה הנהג דיווח למשטרה ושמענו את הניידות והאמבולנסים מגיעים, אותי הוא אפילו לא החזיר הביתה אלא ישירות להלל יפה. שם אושפזתי כמה ימים עם זריקות הרגעה".
הסתבר לי גם שאני מכיר את ההרוג, החייל יניב לוי מזכרון יעקב. חוקרי שב"כ הגיעו לחקור אותי, ביקשו קלסתרון ופרטים ואחרי זה הנפילה הייתה גדולה. כבר פחדתי שיגיעו אלי הביתה, הרגשתי שזה רודף אותי, שמישהו רוצה לסיים איתי את הסיפור".
"לא תשב בבית"
פיגוע הירי הזה הציף בעוצמה את טראומת הפיגוע הראשון ומרחב שקע בחרדה וישן רוב שעות היממה. "בתי הבכורה נולדה בתקופה הזו ולא הייתי נוכח בשום דבר שקשור בה. ישנתי רוב הזמן או הייתי בטיפולים אגרסיביים. בפיגוע הראשון הייתי מחוסר הכרה. כאן ראיתי הכול. ניסיתי כל טיפול מקבוצות תמיכה דרך טיפולים ניסיוניים, ניסיתי גם שיחות וטיפולים עם בעלי חיים ואחת לשבוע אשפוז יום בהלל יפה לשיחות. במשך שלוש שנים לא עבדתי ורק אחרי אינסוף טיפולים חזרתי לעבודה. אבי ז"ל, שמואל מרחב, תמיד אמר לי 'אתה תחזור לעבודה. אתה לא תשב בבית כמו מומיה' הוא לא ויתר לי. יכולתי להיכנע לטראומה ולחרדה ולהיות נתמך, בזכות הטיפולים, הדחיפה של אבי ז"ל ואשתי הגיבורה שהכילה את מצבי, חזרתי לשגרה ולעבודה".
רישיון הנהיגה על אוטובוס נלקח ממנו בעקבות הפציעה בעיניו, והוא שובץ לעבודה כסדרן, ואט אט התקדם בהיררכיה הארגונית עד שהגיע לתפקיד מנהל סניף אגד חדרה, בו כיהן עד לפני חודשיים. "לא קל לחזור לסביבה של אוטובוסים", הוא אומר. "עד היום אני לא עולה על תחבורה ציבורית, אבל עשיתי את זה. לפני עשר שנים החלטתי שכמו שמגוון מטפלים הרימו אותי מתופת למה שאני היום, ולתפקידי ניהול, אני רוצה להחזיר לחברה על מה שעשתה בשבילי. החלטתי ללמוד להיות מטפל ובמכללת כרכור למדתי רכיבה טיפולית, פרחי באך, דמיון מודרך, הילינג, עיסוי רפואי, פסיכותרפיה, קלפים טיפוליים ותקשור. לפני שנתיים פתחתי את הקליניקה 'ניר מרחב גוף ונפש' בכרכור וכשאני מטפל בנפגעי טראומה, אני מכיר ממקור ראשון את חוויותיהם".
למה החלטת לכתוב ספר?
"לא פשוט לי להתפשט. חברים מקבוצת תמיכה שואלים 'איך הצלחת לצאת מזה', וכואב לי לשמוע שהם עדיין שם. משפחות מתפרקות, נפשות מתרסקות. התגברתי על הקושי שבחשיפה כדי לספר על הדרך שעברתי, להראות שלמרות הקושי הגדול זה אפשרי. רק צריך לבחור בחיים".
מרחב שוקד על כתיבת ספרו כבר 3 שנים. ההדסטארט למימון הוצאתו הושק בחודש נובמבר, 21 שנים אחרי הפיגוע באוטובוס, וצפוי להסתיים ב26/11/21 יום הולדתו, ככה שמבחינתו מדובר בסגירת מעגל.
היום אתה כבר לא פוסט טראומטי?
"לא קל לקום משני אירועים כמו שחוויתי. הדרך קשה והשיקום ארוך וממצב נפשי כזה לנהל 250 נהגים זה הישג. כיום אני במצב שלא הייתי חולם להיות בו לפני 21 שנה. לעולם לא אוכל להוציא ממני את זיכרון הטראומה אבל היום אני יודע להתמודד גם אם אני צריך להתרחק ממקום מסוים או להשבית מהר התקף חרדה. את הכוח הזה אני רוצה להעביר למטופלים שלי ולקוראים בספר".
