בשבוע שעבר נהרס בחוף אולגה, מבנה היסטורי ששכן מעל המבנה המרכזי בחוף ובו פעל בין היתר ה"גליש גלאש" בשנות השמונים.
המבנה נהרס במסגרת שיפוצי עומק באזור וכחלק מתוכנית כוללת לפיתוח רצועת החוף. העבודות המבוצעות כיום בחוף, מניחות את התשתיות לפעילות של בילוי, מסחר ותיירות שצפויים להיות בחוף בעתיד הקרוב וגם מכינות את החוף לעונת הרחצה הקרובה.
במסגרת העבודות על החוף, הוסדרה גם חלוקת השטחים בין עיריית חדרה לחברת אסיה חדרה שלה זכויות בחלקים מהחוף. כזכור, בין הצדדים הייתה מחלוקת ארוכת שנים, שאף הגיעה לפתחו של בית המשפט, בין היתר בעניין השטחים הציבוריים. הסכסוך עיכב את פיתוח החוף והטיילת.
לממש פוטנציאל
במסגרת העבודות, סוכת המציל בחוף "הדתיים", הוזזה כ-20 מטרים דרומה לשטח של העירייה ונבנתה מחדש. כך גם נעשה עם השביל המונגש למוגבלי תנועה שאף הוא הוזז דרומה, לאזור בחוף שבבעלות העירייה.
ניר בן חיים ראש העירייה בפועל, מספר כי בהסדרת המחלוקת ובראשית הפיתוח, ניתן לראות סוף סוף את ניצני מימוש הפוטנציאל של רצועת החוף: "כל הזמן אומרים על חדרה שהיא אינה מממשת את הפוטנציאל של המשאב הכי יפה שלה: הים ורצועת החוף. כעת, הורדנו מבנים שלנו שהיו על השטח של אסיה חדרה, אנחנו מנגישים את כל החוף ובמקום אזור מלתחות אחד במרכז החוף כפי שקורה כעת, יהיו מלתחות בשלושה מוקדים: בצפון החוף (אזור חוף הדתיים), בדרומו (אזור "הבריכה") ובמרכזו (אזור הסוכה מרכזית). השירותים יהיו מונגשים, ואנחנו שמים את כל כובד המשקל על הפיתוח בחוף כדי שבחודש מאי 2023, לפחות 90 אחוז מהעבודות יושלמו".
לדבריו, על פי התוכנית הכוללת, בעתיד יהיו גם 1500 מטרים של מסחר בבעלות אסיה חדרה. העירייה ביצעה את כל התשתיות לאזור המסחרי הצפוי. כבר כעת, התווספו 200 מקומות חניה, מאחר וחלק מהחניה הנוכחית בחוף, יושבת על שטח של אסיה חדרה המיועד למסחר. מהעירייה נמסר כי הוגשו בקשות להיתרים לאזורי המסחר, ועד שאזור המסחר יוקם בפועל ועל מנת שלא להותיר בעונת הזו את המתרחצים ללא קיוסק, העירייה לקחה על עצמה להפעיל קיוסק זמני באמצעות מכרז. הקיוסק צפוי לפעול ממבנה המרפאה הישנה בחוף.
בנוסף, מעל 70 סככות צל חדשות הותקנו בחוף, ובאזור המבנה המרכזי של החוף, שעליו שכן גם ה"גליש גלאש" המיתולוגי, ימוקם חדר בקרה לטובת בטחון ומעקב אחרי מצלמות האבטחה בחוף. חלק מהמבנה ישמש כמרפאה וחדר שירות למתרחצים ולאזור הטיילת, חלקו ישמש כמלתחות של האזור המרכזי בחוף, וחלקו ישמש את הרכבים שנועדו לסייע במקרי חירום.
זיכרונות מרגשים
בן חיים, ששהה בחוף בעת הריסת המבנה המרכזי היה אחד מהילדים שנהנו בשנות השמונים מהגליש גלאש. "באו הרבה תושבים למעמד הזה של ההריסה ואמרו 'וואו איזה היסטוריה', ראיתי את ההתרגשות על הפנים שלהם", הוא אומר. "הזיכרונות האלו בהחלט מעלים חיוך ומרגשים. הייתי בן 13 בערך, בבילוי במגלשת המים שלנו היה משהו ייחודי ומרגש לתקופה ההיא, שקשה לתאר. מן תקופת הזוהר של החוף. אני מרגיש שעם פיתוח הטיילת, המסחר ואזורי הבילוי כאן, נחזיר את הקהל של החוף. כי בשנים האחרונות אחד הלך למכמורת, שני לשדות ים ושלישי לנתניה, אנחנו רוצים שחדרתים יוכלו להנות בחדרה".
רבים מתושבי העיר ומשכונת אולגה בפרט, עדיין זוכרים שבשנות השמונים של המאה הקודמת, שימש המבנה המרכזי גם כאטרקציה חדשנית וייחודית: "הגליש גלאש". הייתה זו שעתו היפה של חוף אולגה, שבנוסף לרצועת החוף המרהיבה והתוססת שלו, נבחר על ידי יזמים מחו"ל, להקים דווקא בו מגלשת מים.
"הגליש גלאש" שפעל זמן קצר בלבד, היה במשך תקופת פעילותו אבן שואבת לילדי האזור ולבני הנוער שעמדו שעות בתורים ארוכים, כדי להנות מהבילוי וכדי לראות ולהיראות. "אני זוכרת שאבא שלי ז"ל משה גבאי היה אחראי שם, נדמה לי שעל הכניסה למקום" אומרת חגית קוילי תושבת שכונת גבעת אולגה. "כילדים היינו שם ימים על גבי ימים, החוף היה שוקק, כולם היו שם, היו תחרויות, מנחים על במה, אני זוכרת את האחים אזולאי יוסי ואלי שהיו מנגנים מוזיקה מהמגדל למעלה, הכניסה הייתה באמצעות גומיות שהיו שמים לנו על היד, ככרטיס כניסה. הייתה אווירה כללית של שמחה ואושר, של התרגשות שהיום לדור הזה אולי נראית תמוהה, אבל היינו בהיי. זה היה אחד המתקנים הראשונים בארץ לדעתי. הריסת המבנה קצת סימבולית, קצת כמו שלום לנעורים ולתקופת הילדות ועידן התמימות של האייטיז".
"זו הייתה הפעם הראשונה שילדי האזור ראו מגלשת מים ככה שהשמחה היתה בשמיים", אומרת תמר גרטנר. "זכור לי שהגליש גלאש היה בבעלות אמריקאים שרצו לעשות בארץ משהו חדשני ובחרו באולגה כי התרשמו מרצועת החוף היפה. אני זוכרת את זה בבירור מאחר והם התיידדו עם הוריי. בזמן ששהו כאן, בנם הפך להיות חלק מאיתנו, ילדי החוף. אני לא יודעת מה הסיבה אבל לצער כולנו, הגליש גלאש נסגר די מהר".
גם צ'יקו וקנין זוכר את האכזבה מסגירת המגלשה: "זה היה הדבר הכי מרגש באולגה, כל כך התאכזבנו שהוא נסגר. עמדנו בתור ענקי כל היום ולא היה אכפת לנו, היינו מאושרים. הייתה התלהבות גדולה כי זה היה חדש גם ברמה הארצית. החוף היה אז אש, צלמים הסתובבו על החוף עם מצלמות, היו תחרויות מלכת המים, הופעות ותחרויות שירה. אני אפילו זוכר שמשפחת מלכה זכתה במקום הראשון בביצוע השיר 'יקה יקה', היה הרבה צחוק וקסם בתקופה ההיא. אני חולם כיום להביא לחוף אולגה את הכדור שיש בטיילת באילת, שיהיה גם לילדים שלנו ממה להתרגש בעיר שלהם".
קראו גם:
אילנה מסיקה, תושבת השכונה נזכרת: "הגליש גלאש פעל תקופה קצרה בלבד לצערי, אבל כל עוד זה נמשך היינו מאושרים. הייתי כבת 16 והים היה המקום להיות בו, זה היה הבילוי שלנו, היינו בודקים ממרפסות הבתים איזה דגל יש היום, והולכים יחפים לים. כשעשו מגלשה הייתה לנו אפילו עוד יותר סיבה טובה ללכת לים. מההתלהבות לא חזרנו הביתה עד שהחשיך. עד שלא סגרו לנו את הדלתות של הגליש גלאש לא הלכנו הביתה. לא היה אז כלום באולגה, זה היה מרגש ברמה שקשה לתאר"
איך הרגשת עם הריסת המבנים?
"ראיתי את תמונות ההריסה של המבנה המיתולוגי ולמרות שהוא פעל זמן קצר ועומד נטוש שנים, עדיין מרגש לראות תום עידן. בתקופה ההיא הכול היה תוסס בים, חי, היינו באים עם מגבת ועשרה שקלים ומסתדרים כל היום, המוכרים הכירו את כולנו, וגם אם היה חסר שקל או שניים היו אומרים 'לא נורא, תביאי מחר', הם ידעו שנהיה שם מחר. היינו הכי שמחים בעולם, תחושה של ממלכת ילדים וכיף טהור כזה. היינו הולכים לבד ההורים שחררו מאיתנו, היום אין דבר כזה שילדים בני 10-11 יילכו מהבוקר עד הערב לבדם לים, זה ממש תום עידן".
