מריאם בן דוד בת ה-19, תושבת חדרה, איבדה את ראייתה בגיל 11. אבל היא לא נותנת למגבלה לעצור אותה. היא העיוורת הראשונה והיחידה בארץ (ולדברי מאמנה, בר שפר, בעולם) שסיימה קורס מדריכי אומנויות לחימה ואף עשתה זאת בהצטיינות.
קראו עוד:
היא מתמחה בנו גי ג'יו ג'יטסו וקטפה שלל מדליות בתחרויות. בן דוד נולדה עם תסמונת נדירה שגרמה לאיבוד ראייתה בילדותה. עוד לפני שהסתערה על עולם אומנויות הלחימה, היא הייתה ספורטאית מצטיינת בנבחרת הנשים בכדורשער. היא מלאת אופטימיות, מרצה על העצמה בפני קהלים שונים ונחושה לשבור עוד ועוד תקרות זכוכית.
התדרדרות בראייה
"נולדתי עם לקות ראיה בעין שמאל, כשבעין ימין היה עיוורון מלידה", היא מספרת. "תמיד ידענו שמתישהו הראייה תדעך לגמרי, אבל לא ידענו מתי. זו תופעה נדירה למדיי שמתרחשת אחת לשני מיליון לידות בערך, ואין עליה הרבה מחקר. מילדות הוריי ניסו להכין אותי ליום שלא אראה עוד. עד גיל 11 בערך הייתי ילדה רגילה. למדתי במסגרות חינוך רגילות, הייתי בכל חוג אפשרי: היפ הופ, מחול, שחייה, רכיבה על סוסים. ההורים חלמו על מוזיקאית אז ניגנתי בפסנתר הרבה שנים, אבל לא הייתי מפוקסת עדיין על משהו שממש רציתי. בערך בגיל 11, החלה התדרדרות מאסיבית בראייה בעין שמאל. פתאום עצמים הפכו לכתמים, אנשים לכלליים ונפלתי המון, הבנו שזה הגיע. תודה לאל, אני שמחה ובהכרת הטוב על המשפחה שלי והחברות שלי שלא נתנו לזה להפיל אותי. ברור שהיה דאון בהתחלה, אבל לא חוויתי בריונות, הצקות, חרמות על רקע המוגבלות, טראומה כזו, תודה לאל, נחסכה ממני".
בשלב הזה הצטרפה לתנועת "נוער ביחד" שמגבש בני נוער בעלי לקויי ראייה ולוקח אותם לשלל חוויות. "עשיתי את זה ממקום של הזדהות", היא מספרת. "כל השבוע אתה במסגרות רגילות, וכאן זה אנשים שמבינים אותך ממש, עד היום הם החברים הכי טובים שלי". באמצעות התנועה התוודעה לענף הפראלימפי "כדורשער" לעיוורים ולקויי ראייה.
"הייתי הילדה הכי צעירה וכשהצטרפתי גם בקושי היו בנות בתחום, אז התאמנתי הרבה עם בנים", היא מספרת. "זה חייב אותי לעצמאות, כי נסעתי לבד לעפולה, לתל אביב ולירושלים שם היו האימונים. אמא שלי תמיד אמרה, שזה כמו ילד שלומד ללכת, אם לא תתני לו להתנסות הוא יזחל כל הזמן".
"בערך בגיל 11, החלה התדרדרות מאסיבית בראייה בעין שמאל. פתאום עצמים הפכו לכתמים, אנשים לכלליים ונפלתי המון, הבנו שזה הגיע. תודה לאל, אני שמחה על המשפחה שלי והחברות שלי שלא נתנו לזה להפיל אותי"
במסגרת הזו עשתה חיל, טסה למחנות אימונים בפינלנד ולאליפויות אירופה. בגיל 14 כבר טסה לאליפות עולם בהונגריה, כחלק מנבחרת נוער, ולאחר מכן עלתה לנבחרת הבוגרות. "הייתי ספורטאית הישגית שעושה 14 יחידות אימון בשבוע. זה מינף אותי מאוד. זכיתי בכל מיני תארים כמו ספורטאית השנה של הנוער בכדורשער, טסתי המון. גם נלחמתי על קריטריון לטוקיו 2020 כי נבחרת הנשים הגיעה לשם, הייתי צריכה להילחם בחברה ממש טובה שלי, והפסדתי בגאווה ובכבוד. הגיע לה לזכות, כי היא הייתה יותר טובה ממני".
תלחמי או תברחי
בגיל 17, כשחזרה לחדרה מאימון בעפולה, עברה תקיפה מינית, מה שהוביל אותה לקריירה באומנויות לחימה. "רציתי לקחת מונית חזרה הביתה ומישהו שאל אותי אם אני מחכה למונית, עניתי שכן ועליתי. הסתבר לי מהר מאוד שמונית זאת לא הייתה. כל הסיפור נמשך משהו כמו 40 דקות, אני כל הזמן התנגדתי, אמרתי לו שאני קטינה ואני מבית דתי וזה לא מתאים. בסוף בנס שברתי לו את האף, ונמלטתי. אמרתי לעצמי 'תלחמי או תברחי, עדיף לך לא לקפוא'. יצאתי החוצה. לא ידעתי איפה אני, תפסתי לאיזו קשישה את היד ושאלתי 'את יכולה להגיד לי איפה אני'. כשהגעתי הביתה היה לי שבריר שניה של התלבטות אם לספר לאחותי הקטנה מה קרה. ואז, כשהיא פתחה את הדלת, ישר אמרתי לה. היו שלושה חודשים של בדיקות מסויטות, די.אן.איי וכדומה. אבל יום אחרי האירוע, כבר חזרתי לנסוע במוניות. אמרתי לאמא שלי שאם אני לא שוברת את הפחד הזה היום, הוא לא יישבר אף פעם".
בעקבות האירוע, החליטה ללמוד הגנה עצמית, אך זה לא היה פשוט: "אמרתי לחבר טוב ולאחי שבכוונתי ללמוד הגנה עצמית, משהו בקטנה, וחיפשתי מאמנים. כל מי שפניתי אליו ושמע שאני לא רואה - לא הסכים. אני לא כועסת ולא שופטת, כי זה עיוורון, זה דומיננטי, לא משהו מינורי, ויש סיפור של ביטוחים. אבל התאכזבתי, כי כבר הייתי ספורטאית הישגית. ככה עברו תשעה חודשים וכבר הייתי על סף ייאוש. ואז מצאתי מאמן בשם בר שפר והתקשרתי אליו. החלטתי לא להגיד לו בטלפון שאני לא רואה. אמרתי לו שיש לי לקות ראייה, אבל מינורית. למחרת הגעתי לסטודיו. רציתי שיראה ויבין שאני סבבה עם זה. לשמחתי, לא רק שזה לא הרתיע אותו, אלא שמיד הוא אמר לי 'את אייקונית. בואי נעשה מזה קריירה'. לקח לי זמן להבין מה הוא רוצה, בכלל באתי בשביל הגנה עצמית, בסיסית".
שנה וחצי אחרי שהחלה באימונים אצל שפר בסטודיו החדרתי "שאדו", כבר היתה אלופת ישראל בנו גי ג'יוג'יסטו ברזילאי, אמנות הלחימה בה היא מתמחה ומגדירה אותה: "האובססיה שלי". מן הרגע הראשון באימונים היה ברור לה ולמאמן שלה שהיא נלחמת רק מול לוחמים רואים.
לפני כשנה פרשה מהכדורשער והיא מקדישה עצמה לאומנויות לחימה בלבד. "לא ידעתי שזה יתפתח לזה, לא תכננתי לפרוש מהכדורשער ולהתמקצע בזה, היתה לי קריירה, מלגות, וטיסות", היא מסבירה. "אבל זה מה שאני אוהבת, והיה ברור שאני מאתגרת עצמי ונלחמת רק מול רואים. הייתי אלופת ישראל בנו גי, הבאתי מדליות כסף וארד ואני מכורה לתחרויות. זה המקצוע שלי, להיות ספורטאית, אני לא יודעת אחרת".
איך נלחמים בלי לראות?
"אמנות הלחימה הזו מתרכזת בקרקע. אני מרגישה שראייה היא לגמרי חסרון כי המטרה היא ליצור כמה שפחות דיסטנס. בגלל שאני לא רואה יש לי הרבה מה לאחוז כי הקרב מבוסס מגע. אני מוצאת במה אני טובה ומביאה את זה לקצה. ככלל, אני חושבת שגבולות נועדו בשביל שנשבור אותם. אם מבחינת אנשים אחרים שברתי איזו סטיגמה, עשיתי את שלי. בנוסף, מכיוון שאני לא עיוורת מלידה, יש לי גם זכרון חזותי מאוד חזק. בתחרות הראשונה שלי בקרב הראשון, המתמודדת מולי לא שמה לב שאני לא רואה. בקרב השני, כשהבינה, היא ניסתה לתקוף אותי מאחורה, קלטתי בשנייה שאין מולי אף אחד, הסתובבתי והפלתי אותה. ברור שזה לא קל, אבל אני חושבת שלא מעמידים אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. אומרים גם שמאחורי כל ענן מסתתרת קשת. אני מאמינה שכל אחד מאיתנו הוא קשת של רגשות, גוונים ואירועים שמלווים אותו ואני בגישה שצריך שתהיה לנו הכרת הטוב, זה הדבר הכי חשוב שיהיה לנו".
האושר שלי
את הגישה האופטימית והמנצחת שלה לחיים, בן דוד מעבירה בהרצאות על העצמה אישית. "אני מספרת את הסיפור שלי ומעניקה כלים להתמודדות עם אתגרים", היא אומרת. "אני עושה זאת בשביל עצמי, לא כפלטפורמה עסקית. בשביל התחושה שגרמתי לילד לחייך או לשלוח לי הודעה 'עשיתי, ניסיתי, הצלחתי'. כשהילדים בסטודיו מחבקים אותי זה האושר שלי".
מה החלום הבא?
"אני עושה תואר בפסיכולוגיה של הספורט באוניברסיטה הפתוחה והחלום שלי הוא לעבוד עם ספורטאים בפן המנטלי, וכל עוד אני יכולה, להמשיך להיות ספורטאית הישגית הכי טובה שאפשר. החלום הוא להגיע לאליפויות אירופה ולמשחקי עולם. אלו חלומות מאוד גדולים. אני רק בהתחלה וצריכה להתקדם עוד בחגורות, הדרך ארוכה".
כדי להגשים את החלום היא עובדת קשה ומתאמנת במספר מכונים ברחבי הארץ. "לא יכולתי לבקש ענף שיקבל אותי בצורה כל כך אוהדת", היא אומרת. "היום אין מאמן שלא רואה אותי ומזמין אותי להתאמן אצלו ואני מרגישה הכי רצויה בעולם. זה לא מובן מאליו ואני מורידה בפניהם את הכובע על שהם לא מוותרים לי, כמו שלא ויתרו עליי. זו התחושה הכי כיפית בעולם".
מה לגבי זוגיות, משפחה?
"ברור שזוגיות מעניינת אותי, ובא לי לחוות את זה אבל כרגע הפייבוריט היא הקריירה שלי. לא אתנגד לזוגיות כשתגיע, ואני שומרת על ראש פתוח בנושא".
