ב-20 ביולי 1994, בשעות אחר הצהריים, נקשר לנצח גורלם של שני חיילים בשירות סדיר: נדב הררי (48) שריונר מקריית גת, אז תושב אדורה, וארז אריאב (47) כיום תושב כרכור.
קראו עוד:
אריאב, שהיה חייל בודד, קיבל 'אפטר' ונסע מבסיס חיל הים בחיפה בו שירת לכיוון דירתו בגבעתיים. הררי הגיע מבסיסו לחיפה, כדי להשתתף באזכרת סבתו. שני הזרים הגמורים הללו, לא ידעו אז שנפשותיהם יקשרו לנצח
פגיעות ראש
"בית סבתי ז"ל שם התקיימה האזכרה, היה קטן מאוד. האחיינים קצת הפריעו אז החלטתי לקחת אותם לים וכך היה", נזכר הררי. "לקחתי שלושה אחיינים שלי ובת דודה בת 13 ויצאנו. חצינו את הכביש הראשי ואת המדרגות כדי לחצות את מסילת רכבת ולהגיע לים. בירידה, ראיתי שחפרו שם תעלה למסילה נוספת. קפצתי והורדתי את הילדים. הלכנו בשיפוע על המסילה, חצינו את הבתים והגענו לים. כשחזרנו עשינו את אותה הדרך, לכיוון בית סבתי. אלא שבדרך חזרה, רכבת הגיעה מאחוריי מכיוון צפון, מעיקול שלא יכולתי לראותו. היא זיהתה אותי במרחק 300 מטר על הפסים עם עוד ארבעה ילדים. לא היה אפילו זמן לצפור. היא מיד ניסתה לעצור. האינסטינקט שלי, היה לזרוק את הילדים לתעלה וכך עשיתי. זרקתי שלושה שהיו לפני ולא הספקתי לזרוק את בת דודתי שהייתה מאחוריי. זה כל מה שאני זוכר, כי הרכבת זרקה אותי לתעלה. נפלתי על אחייני טל, אז בן 8. בבת דודתי הרכבת לא נגעה, אבל היא נהרגה במקום. ההדף זרק אותה לבזנ"ט, ששבר לה את המפרקת".
ארז אריאב עלה אז לרכבת בתחנת בת גלים, ולפתע היא נעצרה. "כמה דקות מהיציאה מתחנת בת גלים, הרכבת בלמה בצורה אדירה ככה שכל האנשים שעמדו עפו. זה היה משהו מבהיל וחריג", הוא נזכר. "לקח לה כמה רגעים עד שבלמה לחלוטין ואז היו כמה שניות של שקט. מכל מיני קרונות נשמעו דיבורים על פצועים על המסילה. מיד פילסתי דרך לדלתות, וראיתי במרחק 150 מטר דמויות. דמות שפופה על הברכיים ועוד דמות שרועה על המסילה. רצתי לכיוון הדמות הראשונה שנראתה לי בת 12 ומיד הבנתי שאין לי יכולת לסייע. במרחק ממנה היה חייל עם מדים. שאלתי אותו איך קוראים לך? הוא השיב 'נדב' ואיבד הכרה".
כבן למשפחה של דיפלומטים, אריאב התגורר במקסיקו בילדותו וחווה רעידת אדמה קטלנית. הוא עבר הכשרה לטיפול בנפגעים, מה שסייע לו באותם רגעים "זיהיתי פגיעות ראש חזקות, המון דם ניגר מכיוון האוזן, הוא איבד הכרה", הוא ממשיך. "הוצאתי את הפק"ל והתחלתי לחבוש, אף אחד לא ירד מהרכבת אז צעקתי לחיילים לזרוק אליי את כל התחבושות. תוך כדי הגיעה אישה מכיוון הכביש בצעקות. הבנתי שזו אמו של נדב ולא יכולתי להתרכז. קמתי על הרגליים ואמרתי 'את רוצה שבנך יחיה? תסתובבי ותלכי' וכך היא עשתה. ראיתי שהלשון שלו רוצה להתהפך, תפסתי אותה, רציתי לשמור על דרכי הנשימה וכל הזמן פחדתי שבחבישת ראש אגרום לו לחץ בגולגולת בניסיון לעצור את איבוד הדם. מתחילת האירוע ועד שניגשו אלי פרמדיקים ואמבולנסים לקח עשר דקות בערך. הסברתי מה עשיתי לנדב ובשלב הזה האמא אמרה 'היו גם ילדים'. הבנו שיש ילדים שלא ראינו, רצתי לכל אורך הרכבת לבדוק אם לא נתפסו מתחתיה ילדים ומצאנו אותם בסוף, במצב די מדהים יחסית לאירוע. אומנם עם שברים, אבל היו כמה רגעים מורטי עצבים שלא ידענו היכן הם".
נס רפואי
נדב פונה לבית החולים רמב"ם, עם חבלות ראש קשות, והרופאים הבהירו להוריו כי לא ישרוד. "הגעתי במצב קריטי", הוא מספר. "כשההורים שאלו את אחד המנתחים מה יהיה איתי הוא השיב שאין לי סיכוי לחיות יותר משמונה שעות, כי חטפתי מכות מרכבת, שכל מכה היא של טון. הראש והגולגולת היו מפורקים. עשו לי ניתוח ראש, ומאחר ושברתי גם את עצם הבריח שקרעה לי את הריאה תפרו את הריאה. ואז עברו שמונה השעות שהקציבו לי ועדיין שרדתי. אמנם בקומה אבל עדיין. ההורים שאלו 'מה קורה?' והשיבו להם שסיכוי נמוך שאחיה ואם כן אהיה צמח. אלא שאחרי 10 ימים התעוררתי. הרופאים חיפשו מידע בעולם על מקרים דומים ולא היו. בסיכום מכתב השחרור שלי כתב הפרופסור המטפל 'נס רפואי'".
בתום חודשיים וחצי שוחרר מרמב"ם לשיקום בבית לוינשטיין, שלפי הערכות הרופאים היה צפוי להימשך חמש שנים. "שנאתי את בית לוינשטיין, אבל הייתי חדור מטרה להבריא ולחזור הביתה", אומר הררי. "חברתי אז, שהייתה אהבת חיי נפרדה ממני והייתי כל כך זקוק לה. בראש ציירתי תמונה ורודה שאני אחלים, אחזור הביתה והיא תחזור אליי. מובן שזה לא עובד ככה בחיים ובפרט שהיא הייתה רק בת 17. אבל זה נתן לי דרייב לעבוד קשה, ביקשתי מקלינאית התקשורת שיעורים לערב, עזרתי לפצועים אחרים. אחרי תשעה חודשים השתחררתי ועברתי לדירה מוגנת של משרד הביטחון בירושלים"
בהמשך הדרך סבל מדלקת קרום המוח, עבר עוד שבעה ניתוחי מוח עם שיקום קשה, כשהאחרון בהם ב-2004. לפני כשנה וחצי, בעת שאריאב ביקר אותו, הררי שמע לראשונה את סיפור המקרה מנקודת מבטו. "ארז הגיע לבקר בשבעה של אבי ז"ל, וביקש לספר מה ראה וזה היה בשבילי סגירת מעגל, כי המוח מחק דברים. אני זוכר לפרטים את ההליכה לים אבל מרגע התאונה אני לא זוכר כלום. אני מאמין שלכולנו יש מישהו ששומר עלינו. העובדה שארז היחיד שירד מהרכבת ושהיה לו הידע לטפל בי, ושהוא ספציפית עלה על הרכבת הזו שאיחרה, זה גורל. אם לא הייתי מקבל את הטיפול הנכון, לא הייתי חי היום".
נדב: "ארז הגיע לבקר בשבעה של אבי ז"ל, וביקש לספר מה ראה וזה היה בשבילי סגירת מעגל, כי המוח מחק דברים. מרגע התאונה אני לא זוכר כלום. אני מאמין שלכולנו יש מישהו ששומר עלינו. העובדה שארז היחיד שירד מהרכבת ושהיה לו הידע לטפל בי, זה גורל"
בזמן שהררי פונה לבית החולים, אריאב נאבק עם בעיות משלו." בזירה היו גם ספר הטלפונים שלי, טלכרט, החוגר. פחדתי אימים שיזהו אותי כנדב. אבי היה באותו הזמן הנספח הכלכלי של שגרירות ישראל בספרד, וידעתי שאם אמא שלי מקבלת טלפון שנפגעתי בתאונה היא גומרת במקום. רצתי לחיילים לבקש טלכרט, עליתי מגואל בדם לכביש הראשי והתקשרתי לסבתי שאת המספר שלה זכרתי בעל פה. אמרתי לה: עזבי הכול, תתקשרי לאמא, תגידי שדיברת איתי והכול בסדר. למחרת בבסיס חיפה עדכנתי את הממונים, שכל הפק"ל נעלם. העלו אותי למשפט, ורק אחרי כמה ימים מפקד הבסיס פטר אותי מהשטות הזו ובירך אותי. כמה ימים לאחר מכן ביקרתי ברמב"ם, שם סיפרתי בקצרה מה אירע. נוצר קשר ראשוני עם המשפחה ומנהל המחלקה הודה לי ואמר שהטיפול לבטח הציל את חייו, אם כי לא ברור מה יהיה מצבו בעתיד. צריך להבין, הוא פשוט קיבל פגיעה ישירה של רכבת לראש".
טלפון מפתיע
שנה אחרי התאונה קיבל אריאב טלפון מפתיע: "על הקו היה מישהו בשם נדב הררי. השם לא צלצל לי מוכר. הוא אמר שסיים שיקום ועושים לו מסיבה גדולה והוא מזמין אותי. הייתי בהלם ואמרתי מה?? אתה מדבר? הוא צחק, דיברנו המון וכשהגעתי, אביו חיבק אותי ואמר 'אתה האבא השני שלו. דאגת שימשיך בחייו'. מאז אנחנו בקשר חברי. אמרתי לו 'אתה לא חייב לי כלום'. אבל אנחנו חברים בנפש, נקלענו לאותו גורל. מבחינתי קרה לנדב נס. יצא לי לאורך השנים לנסוע בנקודה הזו ואני תמיד אומר לילדיי 'פה זה קרה'. יש לי פוסט טראומה ובשבעה של אביו היה לי חשוב לשתף, סיפרתי שאני זוכר שחלי שנהרגה היתה יפהפיה וכולם נורא בכו. גם כי אמה מתה עשרה חודשים אחריה מצער. יצא לי לא פעם לחלום עליה. הדבר שהכי שימח אותי זה שנדב הגיע לחתונה שלי, ראיתי גבר".
ארז: "אנחנו בקשר חברי. אמרתי לו 'אתה לא חייב לי כלום'. אבל אנחנו חברים בנפש, נקלענו לאותו גורל. מבחינתי קרה לנדב נס. יצא לי לאורך השנים לנסוע בנקודה הזו ואני תמיד אומר לילדיי 'פה זה קרה'. יש לי פוסט טראומה ובשבעה של אביו היה לי חשוב לשתף"
נדב למד עיסוי משולב במכללה למינהל, אח"כ נדל"ן, עיצוב מטבחים, ואף עבד במשביר לצרכן במחלקת חשמל, אבל הקושי הפיזי בעמידה שעות ממושכות, לא הותיר לו הרבה סיכוי בעולם התעסוקה: "אז בעבודה לא כל כך הולך, אבל אני נהנה מהחיים, מתעורר עם חיוך וטוב לי ואני מאושר בעולם", הוא אומר. "גם בבית החולים ובבית לוינשטיין תמיד ציינו את שמחת החיים שבי. הכרתי בנכות שלי כבר בשלב מוקדם ולכן היה קל לי יותר להתמודד ולא ליפול למרמור. אני שנים בבתי חולים, לא רואה, אין לי חוש טעם וריח, אבל יש לי חיוך. אפילו בחלומות שלי אני נכה. זה עד כמה ההבנה הזו טוטאלית, אבל צריך להודות תמיד על הכול, על מה שיש. כשלמדתי עיסוי זה לא היה בשביל פרנסה, אלא יותר בשביל להחזיר לחברה. כשאני מבקר ברמב"ם לא מזהים אותי מיד וכשמזהים אומרים לי 'זיהינו אותך רק בגלל החיוך'. אני קיבלתי את החיים שלי בחזרה".
ואתה שומר על קשר עם ארז.
"בוודאי. הוא הציל את חיי. אנחנו נפגשים באירועים, הוא אדם מקסים, יש לו לב, הנתינה והאכפתיות שלו זה עולם אחר, והוא כן מרגיש קצת אחריות עליי, כמו אבא למרות שהוא צעיר ממני בשנה. הוא סוג של עוגן בחיי".
הררי, רווק עם ילד, שוקד בימים אלו על הוצאת ספר המספר את סיפורו ומקווה גם לקיים הרצאות בנושא. "כשארז מדבר איתי לפעמים הוא אומר ששיחות העידוד שלי יעילות משיחה עם פסיכולוג", הוא אומר. "זה משהו שאני שמח שאני יכול להעביר הלאה. עם מרמור, בכי ונהי לא מגיעים לשום מקום, לא זו הדרך. חשוב לי גם להדגיש שאף פעם לא האשימו אותי במה שקרה, והתמיכה של המשפחה היא חלק מאוד חשוב בשיקום שלי. אני לא יודע איפה הייתי היום בלי התמיכה של המשפחה ואם היו מטילים עליי אשמה. מן הרגע הראשון אמרו לי שאני לא אשם. זה חלק קריטי בהליך השיקום שלי".
