מה הניע את ד"ר יורם וולף, מנתח פלסטי מומחה ובעל קליניקה פרטית מצליחה, לחזור לרפואה הציבורית ולהתמנות כמנהל היחידה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי הלל יפה?
וולף, 57, היו"ר לשעבר של האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית ואסתטית, שנבחר לאחרונה גם לתפקיד המזכיר הארצי של האיגוד הבין-לאומי היוקרתי לכירורגיה אסתטית ISPAS, מסביר: "ברפואה הציבורית יש דברים שאין בפרטית. פוגשים פציינטים מורכבים יותר, קשישים, ילדים ואנשים שלא מגיעים לקליניקה הפרטית".
סיבה נוספת שגרמה לו לחזור לרפואה הציבורית היא מה שהוא מכנה "בדידותו של הרופא": "אף אחד לא מדבר על זה, אבל אנחנו בסך הכל בני אדם, ולפעמים אנחנו צריכים לקבל החלטות גדולות, ובקליניקה הפרטית אתה די לבד. יש אמרה בגמרא: 'הטוב ברופאים לגיהנום'. כלומר, רופא חייב להתייעץ, כי אם הוא מרגיש שהוא יודע הכל, זה מסוכן ומקומו בגיהנום. כאן בבית החולים, יש הרבה מאוד אנשי מקצוע שאפשר להתייעץ אִתם. ויש גם אפשרות ללמד את הדור הבא, סטודנטים ומתמחים שאתה עובד אִתם".
כתוב בקפה
וולף, המתגורר בעומר, הוא בוגר בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. הרזומה האקדמי שלו כולל גם תואר שני בהצטיינות בכירורגיה פלסטית מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב; תואר שני נוסף, בהצטיינות, מאוניברסיטת תל אביב גם הוא, במינהל מערכות בריאות; ואף תעודת הסמכה במיקרו-כירורגיה מאוניברסיטת פאריז. הוא היה בעברו גם טייס בדרגת סגן אלוף בחיל האוויר, והזיקה הראשונית שלו לרפואה הפלסטית הגיעה באופן מפתיע דווקא ממקור לא צפוי כלל, במהלך שירותו הצבאי.
"כשהייתי טייס צעיר, עשו לנו בטייסת סוף שבוע של גיבוש, שכלל פעילויות חווייתיות למיניהן, שאחת מהן היתה מפגש עם קוראת בקפה. היינו שם חבר'ה צעירים, לא לקחנו שום דבר ברצינות, ונכנסתי, בשביל הצחוק. אני יושב אצלה והיא אומרת לי 'אתה חייב משהו אומנותי'. חשבתי לעצמי 'טייס בחיל האוויר, מה אומנותי עכשיו?' אבל איכשהו המילה הזאת, אומנותי, נדבקה אליי", נזכר וולף. משהו בחוויה הזאת, כך הוא מספר, הצית בו רצון לבדוק את התחום הפלסטי, "האומנות של הרפואה", כך הוא מגדיר אותו. "עד אז הייתי כל הזמן באוריינטציה כירורגית אבל לא התנסיתי אף פעם בכירורגיה פלסטית", הוא מספר. "ביום חופש אחד הלכתי לבית חולים להסתכלות על כירורגיה פלסטית, והתאהבתי. כמו באשה. פשוט הרגשתי שאני מתאהב. לא יודע להסביר מה אהבתי שם, זו לא אהבה מקצועית, גם לא תשוקה למקצוע. זו אהבה. איך את מסבירה אהבה? לפעמים אוהבים אדם ואין איך להסביר, רגש לא צריך להסביר עם שכל, גם אי אפשר. זה מה שאני מרגיש בנוגע לתחום, מאז ועד היום".
וולף מספר שהתלבט לפני הגיוס, בין עתודה לקורס טייס. לבסוף התחיל ללמוד בעתודה של הנדסה, אך הבין מהר מאוד שהוא "איש של אנשים, שצריך מקצוע של אנשים", ועבר לרפואה. עם זאת, הרגיש כי "מי שיכול להיות טייס, צריך" ובגיל 25 התגייס לקורס טיס, ובו עסק גם בפינוי רפואי בהיטס, מילא תפקידים רפואיים למיניהם ויצא ללימודים בתחום, עד פרישתו בגיל 40, בדרגת סגן אלוף.
היות שכל התפקידים שמילא בצבא היו בשירות הרפואה הציבורית, החליט וולף לגוון, ולפנות לתחום הפרטי. פתיחת הקליניקה הפרטית כמומחה דרשה מוולף, אחרי התארים, הניסיון וההכשרות שעבר, שמונה שנים נוספות של התמחות. טבעי לחשוב, שצריך להיות ממוקד מטרה מאוד כדי לעבור דרך כה ארוכה, אך וולף טוען אחרת: "הדרך היא המטרה האמיתית. בדרך אתה לומד וחווה כל כך הרבה, היא סוערת ומאתגרת ומלאה ברגעים מכוננים, כמו התורנות הראשונה, הכוננות הראשונה, הניתוח הראשון. אלה המון חוויות ראשוניות, שבגללן הדרך זכורה לך כרבת-משמעות, הרבה יותר מאיזו מטרה ערטילאית נעלה".
דימוי גוף
חוויה שוולף לא ישכח אירעה במהלך תורנות, בתחילת דרכו. "הגיע אליי בחור עם פוליו, התחברתי אליו מאוד ובסוף ניתחנו אותו וגילינו שיש לו מחלה גרורתית. ליוויתי אותו שבועיים או שלושה במחלקה, ולילה אחד בשתיים בלילה הוא נפטר. אני לא אשכח לעולם את הרגע הזה, שאני יושב אצלו בחדר, אני והוא. הוא לא אח או חבר שלי, אבל אני פשוט בכיתי. אתה כל היום מתעסק עם אנשים, אבל פתאום משהו תופס אותך, אתה אפילו לא יודע למה, זה פשוט לוחץ על איזה כפתור אצלך, שהוא רגיש. רגעים כאלה הופכים את הדרך לבעלת משמעות גדולה כל כך".
לדברי וולף, "הרפואה הפלסטית היא הרבה מעבר לאסתטיקה. כשבא אליי אדם שלא יכול ללבוש חולצה בגלל גידול ענקי ביד, ותוך שעה וחצי אני מסיר לו אותו, זה משנה לו את החיים בצורה חד-משמעית".
ובכל זאת, אתה מבין מדוע יש לתחום סטיגמה?
"הפלסטיקה מתעסקת במשהו שהוא בסך הכל מאוד סקסי, דימוי גוף. זה כלי העבודה שלנו, היחסים הבין-מיניים, הבין-אישיים. זה לא כמו ניתוח לב שאתה פותח, עושה ניתוח באיברים הפנימיים, סוגר ואף אחד לא רואה. כאן התוצאה נראית, וההתעסקות בנראות היא סקסית. לא במובן המיני, אלא במשהו שמושך את תשומת הלב שלנו כבני אדם, כי כל אחד מאתנו מזדהה, ולכל אחד מאתנו, בלי יוצא מן הכלל, יש עניין מסוים עם דימוי הגוף שלו".
למרות זאת, הוא מוחה על הרמת הגבה שמעוררים ניתוחים, שנתפסים כלא הכרחיים. "בינינו, מה זה משנה אם בטן נפגעה אסתטית כתוצאה מהריונות או שאשה רוצה מתיחת בטן כי היא ירדה במשקל ויש לה עודפי עור - בשני המקרים זה משפיע ישירות על הביטחון העצמי. זה אבסורד שמשרד הבריאות מממן שירות לאדם שירד 70 ק"ג במשקל, אבל לא מממן את אותו השירות בדיוק לאשה שעברה שלושה הריונות", הוא אומר.
גם בנושא ניתוחים לילדים ולבני נוער יש לוולף דעה מוצקה: "קחו לדוגמה ילדה בת 14 עם א-סימטריה בשדיים. אז נכון, היא בת 14, אבל היא לא יכולה ללכת בבגד ים. כל הדימוי העצמי שלה מרוסק וזה דבר שהוא בר-תיקון, אז למה לא? זה הרבה מעבר לאסתטיקה. אני מטפל כאן בנשמה של אנשים. במערכת היחסים שלהם עם עצמם".
עם זאת, למרות הרצון להיות קשוב לרצון המטופלים, וולף מדגיש שההחלטה לנתח משותפת לרופא ולפציינט. "אני כרופא לוקח לעצמי את הזכות גם להגיד לפציינטים לא. היו לי אלפים כאלה. לדוגמה, הגיעה אליי בחורה אחרי לידה אחת עם בטן יפיפייה בעיניי, עם מעט עודף עור סביב הטבור, וביקשה למתוח. תיאורטית אני יכול, אבל יש מחיר, זה כרוך בצלקת וקיים סיכוי טוב שהיא תרצה להרות שוב. לפיכך, במקרה הזה החלטתי לא לנתח".
ניתוח נפשי
וולף מסביר, שהעבודה כמנתח פלסטי מתאפיינת בחשיבה תמידית על סיכון מול סיכוי, שאותה הוא מתאר "כמו ללכת בין חוטי חשמל". לדבריו, נדרש מפלסטיקאי לנתח מבחינה נפשית את האדם העומד מולו. הוא מספר, כי במקרים מסוימים שבהם הוא מזהה, כי משאבי הנפש של האדם להתמודד עם סיבוכים הם נמוכים מאוד, ואז יעדיף להימנע מלנתח. "האומנות הכי גדולה שלנו היא להתאים את הניתוח המדויק לאדם הספציפי בתנאים המדויקים לו. מנתח פלסטי הוא לחלוטין גם פסיכולוג. זה לא 'נזלת שווה נוסידקס', או 'כאב ראש שווה אקמול'. יש כאן המון חשיבה, ומה שמתאים לאחד לא בהכרח יתאים לאחר, זה מאוד לא טכני. זאת אחת הסיבות שהתאהבתי בתחום", הוא אומר, ומדגיש כי המקצוע רצוף קונפליקטים.
"הנה לדוגמה, אשה שבאה וביקשה להסיר את השדיים לגמרי, כי היא מגדירה עצמה כג'נדר קוויר, והשדיים הם בשבילה הגדרה מגדרית שאינה נעימה לה. זאת בקשה שהיא בניגוד לחינוך שלי כרופא, כי הרי אנחנו מרפאים איבר, לא הורסים אותו. נקלעתי לקונפליקט עם עצמי. מה אתה עושה? מסרב ואולי הורס את הזהות המגדרית שלה, או לחלופין, הורס לחלוטין רקמה של איבר בריא. בסוף ניתחתי אותה".
בצד החיים המקצועיים, זה שמונה שנים וולף מטפח פרק ב' של זוגיות. לוולף שלושה ילדים משלו מנישואים קודמים. לזוגתו, עורכת דין פלילית במקצועה, חמישה ילדים, וכולם חיים יחד כמשפחה אחת גדולה ומאושרת. בנה הבכור של זוגתו אף משמש כמנהל אדמיניסטרטיבי של הקליניקה הפרטית של וולף, זה שנתיים.
וולף רואה את החזרה לתחום הציבורי כשליחות. כשהגענו לראיון אתו, הוא היה בעיצומו של חיפוש תמונות של מרטין לותר קינג, למצגת שהוא מכין על בית החולים. "I have a dream", הוא מצטט את קינג, ומדגיש שהמילים רלוונטיות מתמיד ליחסו לעבודתו בבית החולים. "יש לי חזון אמיתי לגבי מה שיכול לקום כאן. זה בית חולים בתנופה, בית חולים צעיר ומתחדש, המטפל באוכלוסייה גדולה ומגוונת מאוד. ההנהלה והאווירה צעירה, והמערכת מחבקת ואוהבת מאוד. אני רואה במקום הזה הזדמנות להקים מערך של כירורגיה פלסטית שלא היה לפני כן, וזה כיף לעשות את היצירה הזאת כמעט יש מאין".
