כששואלים את נועה רבינוביץ מה הדבר הראשון שהיא תעשה לאחר השתלת הכליה, היא אומרת: "אלך לים ולבריכה עם ילדיי" ומוסיפה: "אתקלח במים זורמים על כל הגוף והראש, כיוון שהיום מקלחת היא פרויקט מיוחד בגלל צינורות הדיאליזה".
קראו עוד:
מחר תקיים המועצה האזורית מנשה אירוע זום שמטרתו מציאת תורם לרבינוביץ בת ה־48 מהיישוב קציר שבמשך השלוש וחצי השנים האחרונות היא עוברת טפולי דיאליזה.
במפגש ישמעו המשתתפים את סיפורה של רבינוביץ ואת הנחיצות הרבה שלה בתרומת כליה ויאזינו לרחל מיכוביץ, מתאמת ההשתלות בבית החולים בילינסון. גם שני תושבי קציר, אילנה אלוני והראל אסייג שתרמו כליה בעבר, יספרו על ההזדמנות שניתנה להם להציל חיים.
מפגש דומה כבר התקיים בחודש מרץ לתושבי קציר, אולם תורם טרם נמצא. כעת מקווים נועה ובני משפחתה כי הרחבת אירוע הזום ליישובי כלל המועצה, הגבירה את סיכוייה למצוא תורם פוטנציאלי.
רבינוביץ, נשואה ואם לשניים מספרת כי עד לפני שמונה שנים חיה חיים רגילים למדי, עד שבגיל 40 חלתה בסרטן צוואר הרחם: "הטיפולים, שכללו הקרנות וכימותרפיה, פגעו בחלקים שונים בגוף וכך גם במעיים ובכליות. עברתי הרבה ניתוחים, אפילו מוות שממנו החיו אותי, בסופו של דבר אני כאן ועוברת פעמיים בשבוע דיאליזה במרכז הרפואי הלל יפה. בדיאליזה כרוכים הרבה קשיים וייסורים והמצב לא מאפשר בילוי עם הילדים, או טיול ממושך, כי יש פעמיים בשבוע דיאליזה".
חלק מהקשיים נוגעים למפלס החרדה של בני המשפחה: "כשאני הולכת לבדיקות לפעמים זה נגמר באשפוז, ובני תמיד שואל בצאתי את חוזרת נכון? הוא דואג ושואל תדיר מתי יורידו לי את הצינורות של הדיאליזה ואוכל להיכנס איתם למים במקום להזיע מחוץ לבריכה או לים, לטייל איתם, להיות פחות עייפה כיוון שהדיאליזה מחלישה מאד".
לדברי רבינוביץ, לקח זמן עד שהחליטה לחפש תורם כליה: "זה היה תהליך שבסופו הבנתי שמי שנותן מקבל, והנתינה היא מהלב, לא בכפייה. בעבר אמרתי לעצמי 'אני אסתדר', אבל מעצם התנדבותי ביישוב בכל מיני מיזמים קהילתיים, הבנתי שהנתינה ממלאת ומשנה חיים ובאופן הזה, הקבלה הפכה להיות יותר קלה עבורי. שוחחתי עם תורמים רבים שהסבירו שאין פגיעה באיכות החיים בעקבות תרומת כליה וסיפרו שזו זכות לתת למישהו מתנה מצילת חיים. אני אופטימית ומאמינה שיימצא התורם בעבורי".
