האחים הלל (18) ומיכאל גוטמן (20) נדדו בילדותם בין צפת, ראש פינה, פרדס חנה וגבעת אולגה ובין תפיסות עולם רוחניות שונות.
4 צפייה בגלריה
הלל ומיכאל גוטמן. "מאוד חשוב לנו למתג את אולגה, אנחנו אוהבים אותה וכיף לייצג אותה"
(צילום: אלעד גרשגורן)
הם היו חרדים, חזרו בשאלה, עברו גירושי הורים, מעברי דירות תכופים, ורק כשהגיעו לגבעת אולגה הרגישו, לדבריהם, בבית. בשכונה הוותיקה הם מצאו חברים וזהות, התחילו לעשות מוזיקה ולהצליח. לפני כשנתיים, הם הקימו את הלייבל שלהם 3.1.4 שמאגד מוזיקלית את כל מה שאולגה מסמלת עבורם.
תקופה קשוחה
הם נולדו בפרדס חנה להורים שחזרו בתשובה. כשהיו בני ארבע ושש היגרו הוריהם עם קהילתם מפרדס חנה לצפת. הילדים למדו במוסדות חינוך של חב"ד וקיימו אורח חיים חרדי. בשלב מסוים התגרשו ההורים, האם עברה לגור בראש פינה והאב במושב ביריה. "זו הייתה תקופה קשוחה עבורנו", נזכר הלל. "אמא ראתה שקשה לנו והחליטה שנחזור לפרדס חנה. הייתה תמיד משמורת משותפת ככה שיצא לנו לחוות גם את הצד החרדי של אבא שעדיין חרדי ואף מתחזק מיום ליום ואת הצד של אמא שרצתה לחיות חיים קצת יותר מודרניים. אמא כבר לא חרדית, אבל אנחנו עדיין משפחה מאוד מאמינה. גדלנו הרבה גם אצל סבתא שלנו גילה גוטמן האהובה".
הקשר עם השכונה הוותיקה התחיל כששבו להתגורר בפרדס חנה ואחיהם הצעיר אלישע החל ללמוד בבית הספר הדמוקרטי גבעול בגבעת אולגה. אחרי מספר חודשים הצטרפו אליו גם הלל ומיכאל. "עם המעבר לפרדס חנה היינו חסרי בית ספר כמה חודשים, ואז אחינו אלישע החל ללמוד בגבעול, אחר כך אנחנו הצטרפנו, הלל לכיתה ה' ואני לכיתה ז'", מספר מיכאל. "היינו מגיעים בהסעות מפרדס חנה, עד שאמא מצאה בית 30 מטר מבית ספר וככה הגענו לאולגה".
הלל מספר כי השכונה מייד נכנסה לו ללב: "באולגה קיבלנו את התשובה. הייתי ילד דתי חמוד אבל תלוש ולא הצלחתי למצוא חברים עד אז. עברנו כל כך הרבה בתים ובתי ספר והאווירה של אולגה ובבית הספר גבעול פשוט עשו לי משהו. אני מגיל שבע כותב שירים ובגבעול מיד נכנסתי לנושא המוזיקה. מאחר וכולם ניגנו בגיטרה ולא היו גיטרות פנויות, תפסתי אני את המיקרופון. ראפ זה משהו שתמיד אהבתי, וכשמיכאל הכיר לי את רביד פלוטניק, באמת קיבלתי את כל התשובות".
מיכאל מוסיף: "לא מצאתי את עצמי קודם. באולגה הרגשתי שזה המקום שלי. בגבעול הכרתי אנשים שחשובים לי, הם חברים שלי עד היום. גבעול זה כמו מיקרוקוסמוס של העולם, ילדים מאולגה, מעין הים, מעמק חפר, מחדרה, ילדים על הרצף ואתה לומד לחיות עם כולם. מוזיקה תמיד הייתה בבית, כי אמא שלנו קרן שפע לב, הייתה מפיקה של להקת א-גרויסע מציאה ושמענו מגיל קטן הרבה דברים, זה משהו שהתנגן אצלנו כל הילדות ופתאום שמתי לב שלא-גרויסע מציאה יש סאונד של ראפ והיפ הופ".
על הבמה
הם שמעו בילדותם רוק, מאיר אריאל והחלונות הגבוהים ובתחילה לא התחברו דווקא לראפ. "עד שמיכאל השמיע לי את 'סבבה', של רביד פלוטניק ונתפסתי ברמה כזו שלא הצלחתי להבין איך אני לא מכיר אותו אישית", מספר הלל. "הייתי בכל הופעה שלו, יודע את כל המילים. כילד שאין לו כל כך הרבה תשובות והוא באיבוד זהות, לקבל כזה חיבוק ממוזיקה היה מדהים. כשהייתי בגיל בר מצווה היה חשוב לאמא שיהיו לי חוויות משמעותיות בשנה הזו. אז אני ומיכאל הלכנו להופעה של רביד ברידינג בתל אביב. אמא סידרה שנפגוש אותו מאחורי הקלעים לפני ההופעה. זה היה מדהים. היינו בשורה הראשונה ובאמצע ההופעה רביד מתקרב אליי ושואל אם אני יודע את המילים? השבתי שכן, הוא העלה אותי לבמה ושרתי איתו את 'סבבה', שזה השיר הראשון שלו ששמעתי. הייתי באופוריה. באותו רגע הבנתי מה אני רוצה לעשות בחיים - ללמוד להפיק מוזיקה, וזה מה שקרה, הקמתי אולפן בבית, ומאז אנחנו מפיקים מוזיקה בבית".
"בגיל 13 הלל כבר הקים אולפן ואנחנו התחלנו להתחרות אחד בשני בקטע טוב וכל הזמן באותו ראש", אומר מיכאל. "ברגע שהיה אולפן הלל התחיל ללמוד הפקה אצל טל מור ולמד גם שנה ברימון. אני אוטודידקט. בערך מגיל 15 אנחנו עובדים יחד על מוזיקה. תמיד רצינו לגעת בהכול, להיות כמו מפעל שמייצר הכול ברמה שמכבדת את עצמה, וככה בעצם נולד הלייבל שלנו 3.1.4 ".
מה זה בעצם 3.1.4?
מיכאל: "זה ראשי תיבות של גבעת אולגה ד' בגימטרייה (3=ג', 1=א', 4=ד'). מבחינתי זה מייצג אנרגטית את המקום שגדלתי בו. רק כאן גדלנו באופן רציף וראינו אנשים שהפכו לחברים לכל החיים. באולגה מצאנו שורשים. לפני שלוש שנים עזבנו את אולגה כי הייתה לנו תקופה די מורכבת, והרגיש נכון לעזוב. שוב הגענו לפרדס חנה, חיינו שם שנתיים ודווקא שם עלה לי הרעיון של 3.1.4. הייתי צריך לצאת מאולגה, לקבל פרספקטיבה מבחוץ על המקום, כדי שיבוא לי הרעיון ללייבל. החוויות המעצבות שלי היו באולגה, הרחובות, האנשים, הריח והדמויות מהמוכר במכולת עד האדם ברחוב".
הלל: "זה קרה בתקופת הקורונה, לא ראינו הרבה חברים, היינו הרבה באולפן הביתי ופתאום מיכאל הראה לי את הלוגו 3.1.4. התחלנו להקליט ולעשות ראפ. המטרה שלנו היא להיות כמה שיותר עצמאיים, שנקבע הכול, את הסאונד, האופי ובעזרת השם כשזה יהיה גדול, גם הרווח יהיה שלנו".
תחושת שייכות
לצורך שיווק המיזם הביאו ראפרים בולטים להקליט תחת הלייבל שלהם וצילמו סרטונים שהופצו ברשתות. "הבאנו ראפרים לפרדס חנה, לא לתל אביב שם יש מספיק, למשל את ליעד מאיר, גרייבי (נוח שופוטינסקי) ג'וני נאפש, אפה וכליפי, זיו שביט, טוהר שפי ואחרים. עשינו מוזיקה מגניבה, שלחלקה יש מאות אלפי צפיות, כולל כמה סרטונים ממש ויראליים. אחרי השיווק התחלנו בעצמנו להקליט", סיפרו.
למיכאל יש כבר ארבעים שירים ובמקביל החל לעבוד עם האמן הצעיר והמבטיח "יאנג בוטה". "השלב הבא שלנו הוא לקחת אומנים צעירים עם כשרון גולמי ולתת להם את כל הכלים שיש לנו פה", אומר מיכאל. "יצא לי לצלם גם כמה קליפים שעברו את המאה אלף צפיות, אחד לליעד מאיר שהוא אחד השמות הגדולים ולרון חיון, הדבר הבא בסצנה. רוב האנשים שאנחנו בוחרים לעבוד איתם הם צעירים עם כשרון גולמי".
אתם מצליחים להתפרנס ממוזיקה?
הלל: "אני מתפרנס מהפקות מוזיקליות, מיכאל עושה הרבה קליפים, וידאו, סאונד וכל המסביב ואנחנו משתדלים להתפרנס מהתחום. זו התשוקה ויש לנו 'מפעל'. לא תמיד העבודה שלנו משותפת אבל על פי רוב מי שאני עושה לו אלבום יבוא למיכאל לעשות את הקליפ וההפך".
מיכאל: "אנשים אוהבים לעבוד איתנו. הקשר שלנו לא רגיל, הוא אחי, הוא שותף שלי בהכול. זה לא שלא היו לנו מריבות ובלגנים, תמיד יש עניינים, אבל עם הזמן והעבודה המתמשכת יש יותר הבנה שהחיים שלו זה הפקה ותדרים ואני יותר בכיוון העסקי, החזון והמטרות מאחורי 3.1.4".
מה החזון?
מיכאל: "להיות במקום הרבה יותר מיינסטרימי, שהקהל הממוצע, נגיד של עומר אדם ונועה קירל יהיה שלנו. אני רואה איך ההיפ הופ יהיה גדול יותר. הדרך של אומנים כמו רביד פלוטניק וטונה הייתה קשה ומפרכת. לקח להם מעל עשור להגיע ללחם שלהם, אבל הם פתחו לנו שער מטורף כי עכשיו יש ביקוש להיפ הופ וראפ, יש הופעות וזה קורה. מבחינת חו"ל יש איזו כוונה להגיע ליהודים אמריקאים. ציונות וארץ ישראל חשובים לנו והיינו רוצים להכניס את המסרים האלו למוזיקה".
קראו גם:
הלל: "אני כבר רואה את זה קורה עכשיו עם כל מה שקורה בטיק טוק. אין סיבה שבעוד עשור לא אשב באולפן עם האומנים שאני הכי אוהב כמו קנדריק לאמאר וקניה ווסט. אני חושב גם שמשהו בישראליות הזו תופס את האנשים ומה גם שאני מגיל קטן עושה מוזיקה, אז אין סיבה שזה לא יקרה".
לדברי האחים גוטמן, הסאונד שלהם ותפיסת העולם שלהם מייחדת אותם מלייבלים ותיקים יותר ואולי אף מהוקצעים יותר. "הערך מוסף שלנו הוא שיש לנו המון לשים על השולחן. אפשר ללכת לאולפנים גדולים עם ערמות כסף ועם הטכנאי הכי חד בעולם, אבל בעינינו מאבדים ככה את האנרגיה הגולמית. בחדר, ברמה הכי בסיסית, אנשים מרגישים בבית כשהם מקליטים וככה גם אנחנו. משהו בחספוס ובחום של המקום, עובר גם בסאונד".
על מה אתם עובדים בימים אלה?
מיכאל: "בתחילת ספטמבר הוצאתי פרויקט קטן שנקרא 'הכול בשביל התיק'. ואני עובד על חלק שני למיני אלבום שהוצאתי לפני כמה חודשים שנקרא 'חפשו אותי ב-3'. בין לבין אני עובד על קליפים וסינגלים ועם האמן 'יאנג בוטה' ילד פלא. הוא גם האמן הראשון בלייבל שלנו".
הלל: "התהליך שלי איטי משמעותית משל מיכאל, הסינגל הראשון שלי ייקרא 'רגעים בשלוש'. מאוד חשוב לנו למתג את אולגה, אנחנו אוהבים אותה וכיף לייצג אותה, יש לנו תחושת שייכות גדולה למקום".
מיכאל: "הכי אני אוהב באולגה את מה שהיא גרמה לי להיות, לא הייתי חצי ממה שאני היום בלי החיים כאן, ובלי לרוץ בסמטאות. אולגה היא אחד המקומות המדהימים. יש לנו חזון, מטרות וייעוד. אני מדבר עם קב"ה הרבה. התקופה החרדית נתנה לי סט כלים ואני משתמש בו".
הלל: "אני רוצה לחיות באולגה גם בעתיד ולגדל ילדים כאן. אנחנו מאמינים בלהשקיע בה, לבנות בה עסקים ולתת פרנסה לאומנים צעירים, להביא פסטיבלים לכאן".
השירים של השניים מספרים הרבה על השכונה האהובה עליהם. "יש בשירים הרבה מאולגה, זה השטיק היחיד שלי במוזיקה", אומר מיכאל. "לא משנה מה אגיד, זה אמיתי, אותנטי וכואב וככה גם נשמעת המוזיקה, אותנטית. אני הכי נהנה מזה שכשאני הולך באולגה אני ממש מרגיש את השירים שלי בכל צעד. אני יותר כותב מיוסר, כותב על עצמי, על אולגה, רוב מה שאני כותב זה כמו מניפסטים. אגב אחינו הצעיר אלישע (17) גם אוהב לשיר אבל יותר בקטע של מזרחית וחזנות".
לאחרונה, העתיקה המשפחה את מקום מגורה לשכונת עין הים, שם ממשיכים האחים ליצור ביחד ולטוות חלומות על הצלחה גדולה, גם מעבר לים. בטווח הקרוב יותר הם מקווים לקדם פרויקטים בקהילה כמו ללמד ילדים במתנ"ס ראפ, מתוך כוונה להעצים אותם דרך המוזיקה במקביל הם מקוום ל"בית מקומי" להופיע בו, להתפרנס "ולהיות במקום טוב בחיים".
יש מעריצות?
הלל: "הסצנה קטנה יחסית, פה ושם יש בנות שמבקשות תמונה, כי אנחנו כל כך ותיקים ומילדות עושים את זה, אז בסצנה די מכירים אותנו. יש קבוצה בפייסבוק שנקראת 'קונקשן' שמהווה את הגרעין של סצנת ההיפ הופ בארץ שם התחלתי ושיתפתי את המוזיקה שלי לראשונה. יש מושג שנקרא 'ילד קונקשן' ואני הייתי הילד קונקשן הראשון".
מיכאל: "ההורים אוהבים את מה שאנחנו עושים, אנחנו משמיעים להם. לאבא תמיד היתה בעיה עם קללות, זה לא שאנחנו משתמשים בקללות במוזיקה, תמיד לפני שאני משמיע לו משהו אני אומר לעצמי שאם אבא ייהנה מזה כולם ייהנו".
