המתח בין יהודים וערבים בישראל בשיאו, בעקבות הפיגועים, העימותים בהר הבית והחיכוכים היומיומיים.
1 צפייה בגלריה
מימין: יובל דביר, עבד יונס, שחר גורל, אלון ענבר, עלמה כהן, חוסיין שלאבנה ונורית גרי. מרחב נייטרלי
(צילום: אלעד גרשגורן)
קראו עוד:
אלא שלמרות המצב הקשה והעתיד הקודר, בגבעת חביבה יהודים, ערבים, פלסטינים, נוצרים, דרוזים ובדואים, הלומדים בבית הספר הבינלאומי בגבעת חביבה (GHIS) מציגים מציאות אחרת. אופטימית.
התלמידים שחיים יחד בתנאי פנימייה מושפעים מהאירועים המשסעים, אולם בזכות הדיאלוג הפתוח והחיים המשותפים הם יוצרים דו קיום מרגש.
לא חיים בבועה
עבד יונס בן ה-18, תלמיד כיתה י"ב, הגיע לקמפוס מערערה. "בכפר שלי לרוב האנשים אותו קו מחשבה", הוא אומר. "כאן הבנתי שאין עמדה אחת. צריך שיהיה איזון. יש תלמידים מרקעים שונים ואידיאולוגיות שונות, אבל הדרך בה אנו מתמודדים שונה. מנסים לדבר ולחפש פתרון. בגלל שאני חי עם יהודים, אני יודע איך הם מרגישים, נקודת המבט שלי השתנה, לא הדעות והאידיאולוגיה".
שחר גורל בת ה-17, תלמידת י"ב מזיכרון יעקב מספרת כי למרות האתגרים האידיאולוגים, התלמידים מגובשים והחברויות חזקות. "לא הייתי מעורבת פוליטית ובבית שלי ההורים מנוגדים בדעותיהם אז לא מדברים פוליטיקה", היא מסבירה. "אף פעם לא אהבתי גזענות והיום אחרי החיים המשותפים, אני מבחינה שכבר לא מדברים לידי באופן סטריאוטיפי, כי אני עוצרת את זה מיד".
ובכל זאת, אנחנו בתקופה מאוד מתוחה. קשה להתחמק מזה.
"אנחנו לא חיים בבועה. אנחנו רבים ומתווכחים, אבל ההבדל הוא שיש בינינו היכרות של שנתיים, אז אני יכולה לצרוח על עבד בוויכוח, אבל כשאני צריכה שמנת לפסטה, הוא האדם הראשון שאני פונה אליו. חברויות ממשיכות מחוץ ללימודים, ואנחנו גאים בזה שאנחנו מן חבורה מוזרה כזו שמדברת קצת אנגלית, קצת ערבית ועברית. בזמן מבצע שומר החומות היה כאן מאוד מתוח. יש לנו הדרכה והנחיה של בית הספר ובכל זאת היה מתוח בקמפוס. ההנהלה, החליטה שאנחנו לא משתלטים על זה לבד. עצרו את הלמידה וקיימו מעגלי שיח, וזה סייע".
בית הספר התיכון הבינלאומי גבעת חביבה, מיועד לתלמידי כיתות י"א-י"ב. זהו המחזור השלישי שלו, ובחזונו, תלמידים מכל הלאומים מקדמים שלום והבנה בין תרבויות. הלימודים מתנהלים בשפה האנגלית, על מנת לייצר אווירה נייטרלית, והרכב התלמידים הוא 25% תלמידים מישראל, 25% ממדינות המזרח התיכון, ו-50% משאר מדינות העולם. השאיפה היא כי הבוגרים ייצרו בעתיד רשת גלובלית של מנהיגים שיקדמו חברה משותפת במזרח התיכון וברחבי העולם.
יובל דביר מנהל בית הספר, ואחד מייסדיו סיפר כי לא היה רגע מכונן שלאחריו הוחלט להקים את בית הספר: "חשבנו שאחד הדברים החשובים הוא להפגיש תלמידים בחינוך פורמלי, שייפגשו בעצמם, לא מתוך כפייה. בשנת 2018 פתחנו את בית הספר. מה שקרה בשומר חומות ומה שקורה כיום מוכיח כמה זה חשוב ורלוונטי".
בני נוער מוכנים בכלל לעמוד במתחים האלה?
"כאן אין היררכיה. אין רוב ומיעוט כמו בחברה הכללית. יש אחוז שווה של יהודים וערבים. זה נותן להם להרגיש קצת אחרת. הם גרים ביחד ושפת הלימודים היא אנגלית. לתוך המרחב הנייטרלי הזה, אנו מזריקים חינוך הומניסטי. הכי קל לזהות אדם עם הלאום והחברה שלו. המטרה כאן היא שקודם נראה אחד את השני כבני אדם. לתוך זה מכניסים האזנה פעילה ופרקטיקות של דיאלוג ואיך מתייחסים לסוגיות קיצון שקורות כאן תדיר. לומדים להבין שהאנשים עצמם לא מייצגים בכל רגע נתון את המדינה שלהם. אף אחד לא שינה את הזהות הפוליטית שלו כאן, היא אף העמיקה".
ובכל זאת, זה נשמע כמו משימה קשה.
"גל הטרור הנוכחי למשל מביא הרבה כעס ופחד, וכמחנך זה לא עובר לידי, אז חוזרים לפרקטיקות של דיאלוג, לכללי שיח מאוד ברורים. מגיעים גם ילדים מאזורי סכסוך אחרים בעולם, מטורקיה, ארמניה, אתיופיה, אוקראינה ורוסיה. זה גם נותן פרספקטיבה. לפעמים אפשר להקשיב וללמוד ממקומות אחרים".
להסתכל על נרטיב
חוסין שלאבנה בן ה-17, תלמיד י"ב מהכפר איכסל, סבור כי החיים המשותפים בקמפוס יהפכו את התלמידים לשגרירים שיובילו שינוי: "הקהילה ממנה הגעתי הומוגנית מאוד וחיפשתי שינוי. בהתחלה היה קשה, אבל למדנו להכיר אחד את השני. אני חושב שאנחנו עושים כאן משהו מיוחד ואני מאמין שנהיה תחילתו של שינוי לא רק בארץ, אלא גם בעולם".
עלמה כהן בת ה-17 מקיבוץ רמות השופט, מספרת שהקושי הגדול הוא דווקא להתמודד עם החיים מחוץ לקמפוס: "לפעמים אני מוצאת את עצמי מבוטלת על ידי אנשים מבחוץ. אני מרגישה שאני לא מצליחה להעביר להם את החוויות מבית ספר. זה משנה את ההסתכלות משיוך לקבוצה מסוימת, לאדם, שותף לחדר. אני באה מבית חילוני ולמדתי כאן המון על הזהות היהודית שלי ואת זה אקח איתי בשנה הבאה לארצות הברית, לשנת שירות בסוכנות היהודית, כמו גם את ההבנה שיש פה עוד אנשים חוץ מיהודים. אני לא רואה את זה כוויתור על היהדות שלי, הישראליות או הערכים של הקיבוץ, אלא כהתחשבות".
אלון ענבר בן ה-18 תלמיד י"ב, ממושב נווה אטיב מספר: "זה לא פשוט לפגוש אדם שהוא שונה פוליטית ממך, אבל למדתי איך להסתכל על נרטיב שלפני כן יראתי ממנו ולא הסכמתי לו. זה לא שעכשיו אני חלק ממנו אבל אני יותר פתוח לשמוע עליו".
כחלק מהרצון לייצר אווירה נייטרלית, אחת המדריכות בצוות היא פלסטינית בת 22 מכפר דורא סמוך לחברון. "הציעו לי להדריך כאן", היא מספרת. "הבנתי שאין איש צוות פלסטיני, וחשבתי שיהיה נכון לצוות ולתלמידים שאצטרף. התחברתי עם הרבה אנשים מרקעים שונים והייתה לי הזדמנות להבין מהיכן הגיעו השקפותיהם וגם להיות ה'פנים' של אדם פלסטיני מהגדה המערבית. פגשתי אנשים שחולמים כמוני על חברה משותפת, לפני כן לא הייתה לי שום אינטראקציה עם יהודים, למעט חיילים".
וכשיש פיגועים או אירועים ביטחוניים, המצב בקמפוס לא מתוח מאוד?
"כולנו מושפעים ממה שקורה בחוץ, אבל מקיימים דיון בונה, ניגשים לזה אחרת, מנסים להבין למה זה קורה ואולי מנסים גם למנוע מצבי קיצון".
פעילות בית הספר, זוכה להתעניינות וכבר ביקרו בו נשיאי אוסטריה וגרמניה. במקומות רבים בעולם, מתחילים שיתופי פעולה עם בית הספר ורואים בו תופעה ייחודית.
"אנו מקפידים על גיוון בתלמידים", מספרת נורית גרי, מנהלת המרכז הבינלאומי בגבעת חביבה אליו משתייך בית הספר. "יש לנו נוער מהימין, ילדות מהתנחלויות. התלמידים בונים קהילה עם רגישות הדדית, ויכולת להקשיב וללמוד אחד מהשני, והתקווה היא שיום אחד כל אחד מהם יהיה מנהיג באזורו".
