גל האומיקרון ששוטף את המדינה, ההנחיות שגורמות לבלבול ותושבים רבים שחוששים לצאת מהבית ולהסתובב במקומות הומי אדם גורמים לפגיעה קשה ולעתים אף אנושה בחלק מהעסקים באזור. עסקים רבים ניזוקו, חלקם בקריסה ויש גם כאלה שהתייאשו וסגרו. נדמה כי גל הקורונה הנוכחי גרם לשבר גדול בקרב לא מעט בעלי עסקים, שמתקשים לראות כיצד יתאוששו מהמכה הכלכלית ללא סיוע של המדינה.
קראו עוד:
קובי שפשא מבית המאפה, "ברכת יעקב" שפועל במשך 20 שנה ברחוב הנשיא מספר כי העסק שלו בשלבי סגירה. "הקורונה היא המסמר האחרון", הוא אומר. "עסקים קורסים, חצי רחוב הנשיא להשכרה. אנשים ממעטים לצאת החוצה, מפחדים להידבק וחיים על משלוחים. לקוחות של שנים כבר לא באים לקנות כאן לחם ומאפים, אלא מזמינים מהסופר. אנשים מעדיפים כמה שפחות להסתובב. מה גם שכאן אם יורד גשם תוך ארבע דקות כל הרחוב מוצף, יש פקחים שאורבים לתת לך דוח. אז אנשים מעדיפים לשלם יותר בסופר. אני לפני סגירה, אין לי כוח יותר. מבחינה כלכלית זה לא שאני דורך במקום אלא שאני חופר לעצמי בורות בבנק. יש חובות של 240 אלף שקלים, הצ'קים חוזרים, בעורק התנועה הראשי של העיר, מאפיה עושה קופה יומית של 700 שקלים".
זה בוודאי כואב מאוד לסגור אחרי 20 שנה.
"עדיף שיכאב קצת הלב ולא אמות מהתקף לב. בעבר עשיתי ניתוח קיצור קיבה ואנשים שאלו 'אתה לא מפחד? הרדמה כללית וכל זה'. פחדתי לפני הניתוח ללכת לישון ולא להתעורר. אז גם כאן, יכאב קצת, אבל אצא לדרך חדשה, יותר מסודרת. למען ההגינות זו לא רק הקורונה, לא השקיעו לאורך שנים ברחוב הראשי של העיר וגם השיפוץ עכשיו הוא מעט מדי ומאוחר מידי".
קובי שפשא, "ברכת יעקב": "הקורונה היא המסמר האחרון. עסקים קורסים, חצי רחוב הנשיא להשכרה. אנשים ממעטים לצאת החוצה, מפחדים להידבק וחיים על משלוחים"
מוחמד סאמח, הבעלים של "מוחמד סאמח הלבשה והנעלה" ו-"דיזיניו kids" בבאקה אל גרביה, מאשים במצב את העיסוק הרב במגפת הקורונה שלדבריו, גורם לבהלה בקרב לקוחות. "80 אחוזים מתושבי באקה וישובים סמוכים הם פועלים. הטלוויזיה מפחידה את כולם גם בלי קשר ישיר למחלה", הוא אומר. "אנשים נכנסים ללחץ, אומרים לעצמם: 'אולי יהיה עוד סגר ופיטורים, אשמור את הכסף, יש לי בגדים הרי'. בנוסף, אנשים מפחדים להוציא את הילדים החוצה, אז קונים ברשת. אתרים עולמיים מוכרים בחצי מחיר ואנשים מרגישים שהם גם חוסכים כסף וגם לא יוצאים מהבית".
לדבריו, לפני כחודש הגיעה דרישה מהמדינה להשיב את המענקים שהתקבלו בגלי קורונה קודמים. "זה לא שמפזרים בחדשות מסרים מרגיעים כמו 'נעבור את זה יחד' ומחייכים, כל רגע יש דיווח מבהיל יותר מהקודם, 50 אלף מאומתים, הכפלות, בדיקות, משווקים את הקורונה. זה מביא למצב נפשי לחוץ ואנשים לא במצב לקנות, גם אם צריך".
במה מתבטא הקושי אצלך?
"אנחנו מוכרים בפחות מהעלות רק כדי לסגור את החודש".
דוד לוי מ"בית הצורף" ברחוב רוטשילד בלב שוק חדרה מעט יותר אופטימי. "התנועה מאוד דלילה לאחרונה, אנשים חוששים לצאת החוצה ואני מבין אותם", הוא אומר. "החנות שלי ממוקמת בלב השוק שבדרך כלל הומה אדם ושוקק חיים. כשאני מביט מחלון הראווה שלי, אז בשוק יש יותר סוחרים מלקוחות. אבל אני מאמין שעם כל הקושי, נעבור את זה. עברנו כבר סגרים וקשיים גדולים מאלה בשנתיים האחרונות של הקורונה. בין הסגרים הצלחנו לעבוד קצת. נראה שכולם במצב רוח של הישרדות ורק מחכים שהתקופה תעבור וקשיי הקורונה ייעלמו. בכל זאת, אני מנסה להסתכל על הצד החיובי של הדברים. אנחנו בריאים ושלמים, זה הכי חשוב".
שרון פרי היה הבעלים של "שניצל וואו" ברחוב הנשיא, אך סגר את העסק מיד בגל הקורונה הראשון. לדבריו, אם לא היה עושה זאת, היה מוצא עצמו בתסבוכת כלכלית קשה. "זה מזל גדול שברחנו ברגע הנכון, אני כל יום אומר את זה. לעסק קטן אין שום יכולת להחזיק מעמד במצב הזה כשהתשלומים ממשיכים כרגיל. הסגר הראשון היה הקש האחרון. דיממנו ממש, ירדנו ל-150 באגטים ביום. אי ודאות מטורפת. עובר עוד שבוע ועוד שבוע ואתה גומר את הרזרבות שלך. הודעתי לבעל הנכס שאני סוגר".
אופיר משיח, קפה לנדוור במתחם הווילג': "אתה לא יודע אם להזמין סחורה וכמה, אם יהיה סגר או אם ימשיכו לאפשר לנו להיות פתוחים ולפי איזה תו. בבוקר יש הנחיות מסוימות ובערב הנחיות אחרות"
לדבריו, גם כשהחנויות חזרו לפעילות חלקן קרטעו: "בקניונים, למשל, הקפיאו שכירות. ברמה העירונית יש גם נזק, כי לנוער אין איפה לעבוד כשהעסקים ברחוב נסגרים. ברוב העסקים שנותרו עובד רק הבעלים, פוטרו העובדים כי אף אחד לא יכול להחזיק עובדים, או שהנכס הוא בבעלות פרטית. יש כאלה שעדיין נאחזים בקרנות המזבח כי לא יודעים לעשות משהו אחר אחרי שנים. ההערכה שלי שכמו שהקניונים גמרו את חנויות הרחוב, הרשת והקורונה יפגעו בקניון".
אופיר משיח מבעלי קפה לנדוור במתחם הווילג' מול החוף בחדרה מתמודד גם הוא עם מציאות לא פשוטה. "אנחנו בעיצומו של הגל החמישי והדבר הכי קשה שאנחנו מתמודדים איתו הוא חוסר הוודאות. אנחנו לא יודעים אם יסגרו אותנו בשבוע הבא או לא. האם לגייס עובדים או לא? גם ככה יש מחסור מאוד גדול בכוח אדם. אתה כל פעם קם בבוקר ולא יודע מה יהיה. אתה לא יודע אם להזמין סחורה וכמה, אם יהיה סגר או אם ימשיכו לאפשר לנו להיות פתוחים ולפי איזה תו. בבוקר יש הנחיות מסוימות ובערב הנחיות אחרות. נכון שכולם מתמודדים עם זה רק שאצלנו זה לא רק ברמה האישית-משפחתית, זה גם ברמת העסק. קשה מאוד לתכנן קדימה. לא נראה גם שהממשלה הולכת לעזור מבחינת פיצויים כי כביכול אין סגר, אבל בפועל זה מרגיש סגר חלקי כי העבודה נפגעה. יש עבודה, אבל זה לא העבודה הרגילה שאנחנו מכירים ולא נראה שיש פיצוי באופק. בטבע שלי אני לא אוהב לבכות על מר גורלנו יותר מדי. אנחנו יודעים להתמודד עם מצבים, אבל אין ספק שחוסר הוודאות מתסכל. במקביל אנחנו מרימים את מערך המשלוחים יותר באגרסיביות, עם מנות מיוחדות ותיקים מיוחדים לשליחים שישמרו על הטמפרטורה. אם יהיה סגר אנחנו מוכנים, ואם אנשים יפחדו לצאת גם בלי סגר, נגיע אליהם".
