חיליק מדור חיים בן ה-79, חוקר תולדות העיר חדרה, מוכר לתושבים כפעיל סביבתי, ביולוג ואקולוג, מדריך מתנדב בחברה להגנת הטבע ומי שפועל לא מעט למען שימור ערכי הטבע של העיר ומבניה ההסטוריים.
3 צפייה בגלריה
חיליק מדור חיים. "תכננו שבחופש הראשון שיהיה לנו ניסע לטייל בחרמון"
(צילום: אלעד גרשגורן)
קראו עוד:
אולם לא רבים יודעים כי חיבתו העזה לחקר החי והצומח גרמה לו בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, להיות בשבי בלבנון במשך חודשיים.
במעלה ההר
מדור חיים שירת בצבא כג'ובניק, בעקבות בקשתו של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון שישאר בשדה בוקר וידריך במקום בנושא החי והצומח. אחרי שירות של שלוש שנים במקום ושהות נוספת בקיבוץ כאזרח, שב לקיבוצו עין הכרמל. הוא החליט להתנדב לקורס סיירים, כדי להיות קרבי כמו יתר חבריו. "הימים היו ימי מלחמת ששת הימים והציבו אותי בחטיבה 2 של חי"ר", הוא נזכר. בגיל 24 הגיע האירוע שלא יישכח לעולם.
זה קרה בסוף חודש יוני 1967. "כשנגמרה המלחמה, אני וחבר שלי אלי רז שהיה באותו אוהל איתי ושנינו גם הדרכנו בחברה להגנת הטבע, תכננו שבחופש הראשון שיהיה לנו ניסע לטייל בחרמון. נסעתי לקיבוץ להכין מפות, תרמיל וציוד לטיול. היינו עדיין על מדי צה"ל ונסענו בטרמפים עד למג'דל שמס. שם פגשנו עוד חבר שלנו מחטיבת גולני שעלתה לחרמון. סיפרתי לו על תוכניתנו לעלות למעלה. הוא סיפר שהוא בדיוק מוביל שיירה עם אספקה לחבר'ה, והזמין אותנו להצטרף. הוא הזהיר אותנו לא לעבור את הגבול לסוריה".
בזמן שהחבר שב לחטיבתו, מדור חיים ורז עשו את הלילה באוהל ולמחרת כבר יצאו לטייל. "אלי שהיה הנמרץ ביננו החליט שנמשיך לטפס אל פסגת החרמון", מספר מדור חיים. "אמרתי לו שאני לא יודע היכן הגבול, אבל הוא לא התייחס לכך יותר מדיי. הוא רץ במעלה ההר ואני אחריו".
כמה שעות של אופוריה עברו על שני חובבי הטבע, עד שבשעות הצהריים חלה תפנית. "פגשנו רועי צאן בבגדים שחורים באמצע הדרך ומכיוון שאני דובר קצת ערבית שאלתי אחד מהם מהיכן הם?", מספר מדור חיים. "הם השיבו לי שהם מכפר חדר. הבטתי במפה ואמרתי לאלי שאנחנו נמצאים בשטח סורי. הבנו שאנחנו לא יכולים עוד להמשיך הלאה והתחלנו לרדת לכיוון נחל שיאון שאז נקרא ואדי עסל. זה נחל עצום שזורמים בו מים כל השנה מהשלגים. שמענו את הרעש הגדול שזו חוויה בלתי רגילה, והיינו שיכורים מהטבע. בדרכנו למטה הצעתי לאלי שנלך על המדרון. הוא היה עם עוזי ואני לא הייתי חמוש. אלי רץ קרוב למים ולפתע הבחנו באדם על סוס לבן שצעק לנו בערבית 'מי אתם?'. אלי השיב בחוצפה ישראלית 'אנחנו מישראל'. המשכנו ללכת עוד קצת והתחלנו לשמוע יריות. אלי מיד נשכב מאחורי איזה סלע וכך עשיתי גם אני. בשלב מסוים, רציתי לבדוק אם ראו אותי אז הרמתי למעלה ענף עם כובע ומיד הייתה ירייה בתגובה".
בשלב הזה כבר התכונן נפשית לשבי: "הבנתי לאן הדברים הולכים והוצאתי את כל המסמכים שהיו לי, מפה ומצפן. החבאתי את הכול מתחת לסלע וסגרתי עם אבנים קטנות. במשך כל הזמן הם ירו לכיוון הסלע. את התרמיל ושק השינה השלכתי לכיוון הנחל. הייתה הפסקה קטנה בירי ואז אחד מהם ניגש לסלע, עמד ממש מעליי ואמר: 'מספיק, בוא לכאן'. הם היו על אזרחי, עם נשק אוטומטי. לימים, בבית חולים בלבנון הבנתי שהם היו מבריחים שעדיין לא הבינו היכן הגבול. הם היו כ-15 אנשים ושמעתי את הוויכוח שלהם אם לקחת אותי לסוריה או ללבנון. לשמחתי, הלבנונים שבחבורה היו דומיננטיים יותר ככה שהחליטו למסור אותי כמתנה לצבא לבנון. הם שאלו אם אני תייר ומההתרגשות והאדרנלין עשיתי טעות והשבתי שכן. אני התכוונתי תייר לא חייל, הם התכוונו למילה טייר שזה בערבית טייס".
איבדתי הכרה
כשהוא נתון בשבי אזרחים לבנונים ולא יודע מה עלה בגורל חברו אלי רז, הוא מובל על ידי שוביו במדרון תלול בדרך לכפר באזור. "לאורך כל הדרך האיצו בי לטפס מהר יותר כשהם דוקרים אותי בגב עם קנה של רובה", הוא נזכר. "פתאום הרגשתי רטיבות באזור המכנסיים והבחנתי שאני מדמם. בגלל כל ההתרחשויות כלל לא שמתי לב שנפצעתי כשהם ירו עלינו. אמרתי להם שאני פצוע, אבל הם לא התייחסו. כשהגענו לכפר, התאספו אנשים וחיילים שרצו להכות אותי, ואני איבדתי הכרה כנראה, מאיבוד הדם ומהמאמץ הפיזי של הטיפוס. בפעם הבאה שהתעוררתי זה היה בבית חולים. הוציאו מהגוף שלי שני קליעים. אחרי הניתוח שוב איבדתי הכרה והתעוררתי בבית חולים צבאי בלב ביירות".
מדור חיים אושפז בחדר צר עם דלת ברזל שמעברה השני חייל חמוש. "למחרת בא קצין לבנוני ששאל אותי שאלות בערבית, אמרתי לו שאני לא דובר ערבית ולכן הביאו סטודנט מתורגמן. אני צחקתי נורא כי הוא דיבר עברית תנ"כית וזה לקח המון זמן. הם כל הזמן אמרו לי שאני טייס והסברתי שלא. אמרתי להם: 'יש לכם את המצלמה שלי, פתחו אותה ותראו שצילמתי רק חיות וצמחים', ובאמת הם קצת הרפו בנושא של הטייס. ביום השני לשהותי שם הגיע איש של הצלב האדום. סיפרתי לו שאני לא חייל וביקשתי שיודיע בארץ שאני חי, אבל הוא עשה זאת רק כעבור שבועיים. רק אחרי שבועיים גילו אנשי הביטחון שאני שם".
במכתב ששלח מדור חיים מהשבי לבני הקיבוץ ופורסם בעלון הקיבוץ בשלושה ביולי 1967, עדכן על מצבו בשפה מליצית: "הדבר קרה הודות לדחף שאחז בי לטייל להר שכה רבות שמעתי עליו, החרמון. ואמנם ראיתיו, הספקתי להגדיר בו צמחים ולהנות מייחודו הרב, אך ברדתנו אני וחברי כנראה וטעינו ותושבים לבנונים רדפונו והשיגונו. בין היתר כדור שרטני באחוריי, לכן יושב אני בבית החולים כאשר הלבנונים הידועים כליברלים מטפלים בי במסירות. המון מחשבות מנקרות בי כי במקום להישאר ולעזור במשק אני מטייל לי. אני לא יודע איך לבקש סליחה על מעשיי. לבסוף אבקשכם להרגיע את אימי המודאגת כי יחיד אני לה".
מה קרה באותו הזמן עם חברך אלי רז?
"אלי הצליח לברוח, את זה למדתי בדיעבד. הוא ברח והגיע לבסיס הנדסה קרבית, סיפר שטיילנו ביחד וצריך לחפש אותי. באותו ערב הוא עלה עם יחידה שלהם בחזרה למקום ולא מצאו שום סימן ממני. למחרת עלתה סיירת אחרת לחפש אותי".
מה קרה איתך בשבי?
"המון בדידות ומחשבות, אבל עשיתי דברים כדי לא להתייאש. באחד הימים באה מנקה לחדר והיא סיפרה לי באנגלית שהיא ארמנית. אמרתי לה שאני מכיר טוב את העם הזה כי יש כפר שלהם ליד הקיבוץ שלי, היא שאלה אם אני זקוק למשהו ואמרתי שאשמח לניירות ועיפרון כיוון שאני רוצה לכתוב ולצייר. היא הבריחה לי והתחלתי לצייר מהזכרון בעלי חיים, ציירתי את החדר ששהיתי בו, כתבתי מילים משלי ל'ירושלים של זהב', פירקתי עצמות מדג שאכלתי וחיברתי אותו שוב. אחרי שבועיים התחלתי לקבל מכתבים וחבילות מהארץ ואפילו הרב הראשי שלח לי תנ"ך עם הקדשה. ביליתי עם התנ"ך כמה ימים טובים".
כעבור חודשיים בשבי הלבנוני התבצעה עסקת חליפין בין ישראל ללבנון ומדור חיים יצא לחופשי. "לא אמרו לי כלום ולא ידעתי מה קורה", הוא נזכר. "הביאו לי בגדים אמרו לי להתלבש, סגרו לי את העיניים והובילו אותי לרכב. הורידו אותי בכלא צבאי והושיבו אותי ליד אדם שהיה אסיר גם הוא. שוחחנו והסתבר לי שזה היה נחום מרחבי, טייס שיצא להפגיז מטוסים סוריים ונפגע על ידי אש נ"מ. המנוע שלו כבה והוא צנח ונפל בלבנון, שם תפסו אותו אזרחים והביאו אותו לצבא. לפנות ערב שוב קשרו לנו עיניים, לקחו אותנו לראש הנקרה ושם שיחררו אותנו בטקס עם עיתונאים ונציגי שני הצדדים".
על פי דיווחי העיתונים מאותה התקופה, בעסקת חילופי השבויים, תמורת 33 אזרחים לבנונים ושני חיילים לבנונים עריקים, החזירה לבנון את הטייס סגן נחום מרחבי ויחד עימו הוחזרו שלושה אזרחים: חיליק מדור חיים, משה בן שלום כהן, וברקוביץ' אנצל.
באחד הראיונות שנערכו עם מדור חיים שנערך באותה התקופה, תחת הכותרת "רצה ללכוד לטאות ונלכד על ידי לבנונים", סיפר כי הוא ואלי רז, חיפשו לטאות, פרפרים ועופות בצמחיה באזור.
כעבור כחצי שנה משחרורו, הצליח מדור חיים "לסגור מעגל" ולשוב למקום השבי, הפעם כמדריך טיולים של בני כיתתו: "באותם ימים הייתי סטודנט בקורס מדריכי ביולוגיה במדרשת אורנים, וכשחזרתי מהשבי חזרתי גם ללימודים", הוא מסביר. "אחרי כחצי שנת לימודים המורה שלי ד"ר תמר ברנר אמרה שמאוד מתחשק לה לטייל בוואדי עסל. היא שאלה אם אני מוכן להדריך ומובן שהסכמתי. יצאנו כל הכיתה למקום ואפילו מצאתי את הסלע מאחריו התחבאתי ומתחתיו מצאתי את כל הדברים שהסתרתי אז".
