ג'וליה חנוכייב, תושבת חדרה, אם לשני ילדים בחינוך המיוחד, קוראת להורים להעדיף מסגרות של חינוך מיוחד ולא להתעקש לשלבם בחינוך הכללי.
לדברי חנוכייב, שבתה אלין בת השש שאובחנה עם עיכוב שפתי ורגשי לומדת בגן מור לחינוך מיוחד בשכונת ברנדייס, הורים רבים נבוכים מהמילים "חינוך מיוחד" ונמנעים מלהעניק לילדיהם את הטיפול שמסגרת קטנה יכולה לספק להם.
"הגענו לגן לפני שנתיים ובדיוק התחילה הקורונה. הייתי מאוד סקפטית ולא הייתי בטוחה שיכולים לעזור לילדה בגן הזה", היא אומרת. "השנה הראשונה בגלל הקורונה הייתה לא קלה אבל כבר בראשית השנה השנייה ראיתי שינוי משמעותי. תוצאות מדהימות. הבת שלי, התחילה לדבר והיא לא דיברה קודם לכן, רק צרחה, נשכה והשליכה דברים כי היא לא הצליחה להביע את עצמה. זה גם הכניס אותי לתסכול, כי לא ידעתי איך לעזור לבת שלי. יש לי ילד בן 20 שלמד בכיתה קטנה ב'צפרירים' ומהניסיון איתו למדתי, שחינוך מיוחד עושה פלאים. אין טעם להתבייש ולהתכחש לזה ולנסות לדחוף אותם לחינוך כללי ולמנוע מהם את מה שהם באמת זקוקים לו ויכול לקדם אותם".
חנוכייב מספרת על השינוי החיובי שחל בבתה: "הילדה התחילה לשתף, לספר לי כמה טוב לה בגן וכמה היא אוהבת את הגננת והצוות. כאמא סקפטית זה היה מהמם לשמוע שהבת שלי מספרת שהכי טוב לה בעולם בגן. היום היא אומרת לי 'הכל בסדר, בגן שומרים עלי, את לא צריכה לדאוג לי יותר'. חשוב לי להסביר להורים שאין מה להתבייש בחינוך מיוחד, הילדים מקבלים את כל הכלים פה, שלל טיפולים פרא-רפואיים, רואים אותם ותשומת הלב והחום בשמיים. גם אם הגננת בחופש היא תמיד זמינה לנו ההורים ולילדים. היה מקרה שהילדה ב-23:00 ביקשה לדבר עם הגננת, שאלתי והיא השיבה 'כמובן שזה בסדר'. זה כלל לא מובן מאליו מה שמקבלים בגן כזה. כואב לי שהורים נלחצים מחינוך מיוחד ומונעים מילד שזועק לעזרה לקבל את הטיפול הכי טוב עבורו".
מירי רוזנטל, גננת בגן מור לחינוך מיוחד, סיפרה כי הגן מורכב מילדים שהגיעו מהחינוך הרגיל ונפלטו מהמערכת בשל בעיות רגשיות, שפתיות ועיכוב התפתחותי. "על פניו כל ילד כאן יכול להיות בחינוך הרגיל", היא אומרת. "רק כשמסתכלים לעומק מבינים כמה מסגרת קטנה של חינוך מיוחד היא משמעותית עבורם וכמה אפשר להעניק להם במסגרת מצומצמת. יש סטיגמה כזו על חינוך מיוחד, שזה איזה מקום חשוך. אני אומרת להורים כבר בפגישת ההיכרות 'אתם נכנסים לחממה ויהיה לכם קשה לצאת ממנה כי תתאהבו בקונספט. לא בי ובצוות אלא במסגרת הקטנה'. לטעמי, ככה מערכת החינוך צריכה להיות, עם יכולת להקשיב ולראות כל ילד. שם קורים הדברים הגדולים, הקסמים".
קראו גם:
רוזנטל מוסיפה: "הרפורמה כיום אומרת 'נשלב את כולם בחינוך הרגיל, ואם יהיה צורך נוציא את הילד לחינוך מיוחד'. בפועל מה שקורה זה שהם מגיעים אלי בגיל חמש, דקה לפני כיתה א' ומקבלים פה בוסט מטורף. אני מתייחסת אליהם רגיל לחלוטין. השנה גם יצאנו לטיול שנתי בחיפה. הוצאתי את כל הצוות שלנו, נסענו ברכבת לחיפה, הילדים היו ברכבל, נסענו במטרונית, בכרמלית, ביקרנו בחוף הים וקינחנו במשחק באולינג. חזרנו ב-17:30 מלאים בחוויות. קשה להסביר במילים את החוויה שעברתי עם הגן שלי אני כל כך גאה בהם ויודעת שאני והם לא נשכח את הטיול השנתי הראשון שלנו".
איך את מתמודדת עם חששות הורים שרגילים לחינוך כללי ומגיעים אלייך?
"אני מסבירה להם שכל הקסמים קורים בחינוך המיוחד, דברים קטנים שהופכים למשהו ענק. בגן שלנו יש 12 ילדים, ויש 10 אנשי צוות, שנכנסים לגן במהלך השבוע. אנשים חושבים שנכנסים לגן כמו שלנו יהיה רעש, צעקות, בלגן וממש לא. מי שנכנס, יראה ילדים יושבים ליד שולחנות, מדברים, צוחקים, מסבירים זה לזה דברים. זה מדהים לראות".
פורסם לראשונה: 08:26, 10.07.23
