החיים של חיותה הלוי בת ה-80 מחדרה התהפכו בשבעה באוקטובר. אחותה, חנה קציר (77) תושבת ניר עוז, נחטפה לעזה וכך גם בנה של חנה, אלעד קציר (47) אף הוא תושב ניר עוז. בעלה של חנה, רמי קציר ז"ל, נמצא ירוי בממ"ד בביתם. בשבוע שעבר, אחרי כחודש ימים בהם חנה ואלעד חטופים ברצועת עזה, התפרסם סרטון בו נראתה חנה יחד עם הנער יגל יעקב. מלבד הלוחמה הפסיכולוגית, היה זה גם אות חיים בעבור חיותה מאחותה.
"אחותי צורכת המון תרופות, בתוכן גם תרופות מצילות חיים", מספרת הלוי. "היא מוגבלת בתנועה ומתנהלת בהליכון. הסרטון נתן לי אות חיים ממנה, כי לא חשבתי שאראה אותה והייתי מאוד פסימית. מה שראיתי בטלוויזיה זו אחותי ולא אחותי. היא נראתה מאוד רזה, כבויה, משהו בעיניים, במבט. הדיבור שלה היה יותר מדי רהוט, יותר מידי צלול, זה לא הסגנון שלה, ככה שהבנתי שהיא הקריאה מסר שהכתיבו לה. מבחינתי, לא משנה אם היא בידי חמאס או הג'יהאד. זו חבורה של רוצחים כך או כך".
חנה היא אחותה היחידה של חיותה וצעירה ממנה בשלוש שנים. הן נולדו בקיבוץ עין כרמל וחנה עברה לניר עוז עם נישואיה לרמי ז"ל, שהיה מגרעין "צבר", הגרעין השני של מקימי הקיבוץ.
השבת השחורה של חיותה התחילה כבר בשש וחצי. "הדלקתי טלוויזיה וראיתי שקורה משהו בעוטף", היא משחזרת. "מיד רצתי לטלפון ושאלתי 'חנה, מה קורה' היא השיבה שכתוב בווטסאפ הקיבוצי שיש מחבלים ליד המרפאה ואני יודעת שזה ממש סמוך אליהם. אמרתי לה 'לא יתכן'. היא אמרה שהיא בודקת והיא באמת חזרה אליי ואמרה שזה נכון. נכנסתי ללחץ וביקשתי שתיכנס לממ"ד ותעיר את רמי. בסביבות 9:00-9:30 היא אמרה שהיא נכנסת לממ"ד ומאז נותק הקשר עמה. ניסיתי בהמשך להתקשר וכל הזמן לא היה מענה. התקשרתי לבנותיה, אחת מתגוררת בחיפה והשנייה בנס ציונה, גם הן סיפרו שלא השיגו אותה. הן כן השיגו את אלעד שאמר להן שיש אצלו מחבלים בבית ושצריך חוסן ואחר כך נותק הקשר גם איתו".
למחרת השבת השחורה, התוודעה חיותה לעובדה שאחותה האהובה חנה ואחיינה האהוב אלעד, בין החטופים. "נסעתי לאחת הבנות שלה וכבר באוטו היא סיפרה לי ואז התחילו החיים השחורים שלי. מאז אין לי יום ואין לי לילה. אנחנו גדלנו בלי סבים וסבתות כי כולם נשרפו בשואה. הורינו לא רצו שנגדל עם סיפורי השואה ולא דיברו איתנו על זה. עכשיו אני מרגישה שאני עצמי עוברת שואה. איך אפשר להיכנס לאנשים כל כך טובים לתוך הבית, לרצוח את רמי, נפש כל כך טהורה, ולחטוף את חנה ואלעד, אנשים הכי טובים שיכולים להיות?"
הקשר בין שתי האחיות היה קרוב ואוהב והטלפון של חיותה, שרגילה לשוחח עם אחותה לפחות 10 פעמים ביום, דומם עד כאב למעלה מחודש ימים: "כל שנייה ביום היא ידעה היכן אני ומה אני עושה ואני ידעתי את זה עליה. כל מה שקניתי מיד שלחתי לה: 'תראי את המקרר... תראי את החולצה שקניתי' וככה גם היא. בתה כרמית תמיד אומרת שהתחביב של אמא שלה הוא לדבר עשר פעמים ביום עם חיותה אחותה. עכשיו הטלפון שלי נדם, יש לי חור בלב ואני לא יכולה לשאת את החוסר שלה. חנה עבדה בבתי ילדים בקיבוץ ואחר כך כשהתבגרה, היא עבדה במחסן הבגדים של הקיבוץ. אחותי טובת לב ברמות שקשה לתאר והכאב הוא עמוק".
איך גיליתם מה עלה בגורלו של רמי?
"יומיים אחרי השבת השחורה התקשרה מזכירת הקיבוץ שגם בעלה בין החטופים והודיעה למשפחה שמצאו את רמי ירוי בממ"ד ביתם. זו לא הייתה הודעה רשמית, אבל אחרי כמה ימים גורם רשמי הודיע לנו שזה נכון. רמי היה נפש טהורה, אדם כל כך טוב שמאוד אהב מוזיקה קלאסית. אהב את השקט שלו ועבד במוסך עד יומו האחרון. אני חושבת שהוא היה המוסכניק היחיד בעולם שעבד עם אוזניות. אהב צילום ולטייל ולא פגע בזבוב בימי חייו. היה איש שלום, שהלך לגור שם בכדי לשמור על המדינה והיא לא שמרה עליו".
חיותה מספרת על תחושת בגידה כפולה: מהמדינה שלא שמרה עליהם מספיק טוב וגם מצד המרצחים שמעבר לגדר: "הם חיו כל כך בשלום תמיד, בלוויה כרמית אמרה 'אנחנו אנשי שלום'. אלעד במשך תשע שנים היה נוסע לחץ השחור, היכן שנהרגו הדר גולדין ואורון שאול שם היה 'מסדר הדר'. הוא נלחם במשך תשע שנים בכדי שהמדינה תתעורר ותחזיר אותם ועכשיו הוא בעצמו חטוף. ביום שישי היינו בכיכר החטופים בתל אביב ושמחה גולדין ראה אותנו עם השלטים וקרא לי לדבר על אלעד שכל כך נלחם שיחזירו אותם ובאמת סיפרתי עליו. אלעד עבד בגידולי שדה. היה אחראי על ההשקיה, איש אדמה בכל מהותו. כשהייתי באה לקיבוץ הוא היה לוקח אותי ומראה לי את השדות של תפוחי האדמה ואת הטבע המרהיב. מה אני אעשה עכשיו בלי האנשים האלה? מחנה לפחות קיבלנו איזה אות חיים. מה עם אלעד? איננו יודעים".
מתי שמעת על הסרטון?
"קודם כל הופתענו לראות את זה בטלוויזיה בלי שהודיעו למשפחה בכלל. אני בדיוק חזרתי משערי חדרה שם אני עומדת עם תמונותיהם מדי יום והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. המתקשרים אמרו לי 'ראית? משחררים את חנה' ואז כשהגעתי לבית של בני וצפינו בזה יצאה כל הרוח מהמפרשים. משחקים לנו במוח. אני לא רוצה לשמוח עד שאראה אותה כאן. כשאראה אותה השמחה אף פעם לא תהיה מלאה, כי הרגו את רמי, ועד שלא אראה גם את אלעד בכלל אין מה לדבר. חנה אישה חולה. המשפחה שלחה לה ארגז תרופות אבל הצלב האדום לא ביקר את השבויים, אז אנו לא יודעים מי עוזר לה שם. יוכק'ה (יוכבד ליפשיץ מניר עוד ששוחררה) סיפרה שהם ישנו על מזרנים. היא לא יכולה לישון על מזרן במצבה. יוכק'ה אמרה גם שהם הלכו קילומטרים במנהרות, חנה לא מסוגלת לזה. אולי לקחו אותה עם עגלה".
בשבועיים האחרונים חיותה יוצאת מידי ערב בין השעות 17:00-18:00 למתחם שערי חדרה ועומדת עם תמונותיהם של חנה ואלעד. היא עונדת דסקית ומפגינה על מנת שלא יישכחו מהתודעה: "אני כל יום הולכת לצומת וסוחפת אחרי אנשים. אני לא בוכה כל היום במיטה מתוך הבנה שעכשיו זה לא הזמן להתפרק. אומרים לי 'את אישה חזקה כל כך', אני בכלל לא. אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו, אנחנו רק שתי אחיות. אני חייבת לעשות את זה. כל המשפחה עובדת בזה 24/7. אין ברירה, אנחנו לא רוצים שגורלם יהיה זהה לזה של רון ארד. לא נשלים עם זה".
קראו גם:
מה הכי חסר לך?
"חסר לי שהמשפחה שלי לא מושלמת. היו חמש נפשות ומה נשאר כיום? בסרטון חנה אומרת שהיא מתגעגעת לרמי ורוצה לראות אותו, מזה אנחנו מבינים שאולי היא בכלל לא יודעת שהוא נרצח. לא יודעים אם היא יודעת על אלעד גם. בסרטון החטיפה רואים אותה יושבת על אדמה בשדה והם מרימים אותה לאופנוע, ככה ידענו שהיא חטופה. אני חוששת שאם יחכו עוד קצת עם השחרור שלה, אולי לא יהיה את מי להחזיר, היא תמות להם שם. נראה שירדה יותר מ-20 קילו שם, מבטה כבוי, אני כמעט התעלפתי שראיתי אותה בטלוויזיה, זו נראתה מישהי אחרת".
רמי ז"ל בעלה של חנה, נקבר בניר עוז. "בנותיו התעקשו שמאחר ובנה את הקיבוץ הוא ייקבר שם. זה שטח אש, אז עשו לו טקס אשכבה בקיבוץ להב. באו מהקאמרי וניגנו לו מוזיקה שכל כך אהב וחילקו גלידות כי הוא מאוד אהב גלידה וההספדים היו קורעי לב. בדרך לבית העלמין של ניר עוז שנמצא בפאתי הקיבוץ ראיתי בתים שרופים וחיילים. זה היה כמו להיות בארץ אחרת. מקום שהיה פנינה עם אנשים כל כך טובים שאהבו את הקיבוץ חרב. הם גרים שני ק"מ מהגבול, אבל אף אחד לא תיאר לעצמו שזוועה כזו יכולה להתרחש".
חיותה מבטיחה כי לא תפסיק להפגין עד שאחותה ובנה ישוחררו: "אני יודעת שאעמוד שם גם לבד, כשהאנשים יתייאשו מלהגיע, עד שחנה ואלעד יחזרו. אני רואה אנשים אוכלים במסעדות באזור ואני חושבת איפה אני ואיפה הם ואין לי טענות לאיש, החיים ממשיכים, אבל אני לא יכולה להמשיך, לי יש חטופים שם. החיים שלי נעים סביב זה עכשיו, אני כאן בצומת או בכיכר החטופים או מתראיינת להעלות את המודעות ולהביא לכך שהנושא לא יירד מסדר היום".
"אני ממש רוצה שיחזירו את כולם. כל כך שמחתי שהחזירו את שתי הנשים מניר עוז. ברור אשמח מאוד אם אחותי ואחייני ישובו, אבל אני גם שמחה על כל משפחה שניצלת מהתופת שם. כשחנה תחזור יהיה צורך לשקם אותה. אלעד כל כך עזר לה בקיבוץ וככה גם רמי. אני ובנותיה נעשה הכול כדי שיהיה לה טוב. אני לא יודעת איך היא בנפש עם כל התלאות שעברה. הם גרו ב'חממה' בקיבוץ. כשלא יכלה לעלות מדרגות, הקיבוץ עטף אותם ודאג והפך הכול נגיש. רמי ז"ל, היה על סף מוות, אחרי ניתוח גב שעבר. הצליח להשתקם והנה נפל עליו הדבר הזה. כל עוד יש בי כוח אלחם למענם".
