הפעיל החברתי רפי אוליאל, תושב חדרה, מוציא לאור את ספרו השני "בלורות", המשך לספרו הראשון "סיפורים מהגבעה", שהעלה על נס דמויות צבעוניות מההווי של שכונת גבעת אולגה.
אוליאל מספר כי כלל לא עלה בדעתו להוציא ספר נוסף מאותו הז'אנר, אולם, הדרישה הגיעה מהשטח. לדבריו, מדובר בספר אחרון בפורמט הזה ופניו לכיוונים ספרותיים אחרים.
"כשהוצאתי את 'סיפורים מהגבעה' כלל לא תכננתי להוציא ספר נוסף באותה המתכונת שמביא את סיפורי הטיפוסים המעניינים של השכונה", הוא אומר. "חשבתי על כיוונים אחרים, תכננתי להוציא סיפורים קצרים, אבל המציאות כיוונה אחרת. אחרי הספר הראשון הייתה התרגשות גדולה שאחריה בא כעס קטן מתושבים שמחו 'למה שכחת את זה' ו'הדמות הזו חשובה וגם זו'. אז שוב התחלתי להעלות פוסטים בפייסבוק עם סיפורים על הדמויות המרכזיות בשכונה, כפי שעשיתי בראשית הדרך, אבל עדיין לא הייתי סגור על עצמי בנוגע לספר נוסף. ככל שכתבתי על עוד דמויות, הסתבר לי שאיך שאני לא הופך את זה, הדבר מוביל אותי לכתוב ספר נוסף, כי הדמויות קפצו לי ממש מתוך הפוסטים והדפים, כאילו ביקשו ממני לא לשכוח אותן. הבנתי שאני חייב את הספר הנוסף הזה, אקדיש לו את כולי, אבל קיבלתי החלטה שזה יהיה האחרון בפורמט הזה".
למה "בלורות"?
"השם הטבעי היה 'סיפורים מהגבעה 2' ובאמת בהוצאה לאור שלחו לי את הכריכה עם השם הזה וזה לא עשה לי כלום. הרגשתי כאילו שכפלתי את הספר הראשון. בכל זאת אמרתי טוב, אבל לא הייתי שלם עם זה. ואז צהרים אחד נמנמתי לאיטי והתעוררתי כנשוך נחש צועק 'בלורות' וחשבתי על תמונה והכול הסתדר. בלורות ("גולות" בשפת הרחוב) כי זה מיד זורק אותך לתקופה אחרת. של שנות השישים והשבעים וגיליתי גם שאין מקום בארץ שקראו לגולות בלורות, רק באולגה, לכן השם היה הכי טבעי בשביל הספר. היינו משחקים ברחוב והייתה לנו גולה צלפית וחלבית, היה 'מור'. חרוט לי המשפט 'אתה בא מור?' שזה קבוצת בלורות שעומדות בטור ואתה צריך לפגוע בהן, מה שפגעת ויוצא מהטור - שלך. זה פשוט מסמל כל כך את התקופה ההיא".
אוליאל מסביר כי הוצאתו של ספר כרוכה בהשקעה ניכרת וכי ישמח אם קוראיו יזמינו את הספר, על מנת שיוכל לשלם להוצאה לאור מבעוד מועד. "היה לחץ פיזי מתון להוציא את הספר השני וזה בא מתוך אהבה", הוא אומר. "אנשים כל כך שמחו ואהבו את הראשון, כי הוא נגע בנימים הכי דקים שלהם. התקשרו אלי אנשים ששלחתי להם את הספר לארצות הברית ולאירופה. האנשים הללו, שלא ראו את השכונה 40-50 שנה, פשוט בכו לי בטלפון".
בין התגובות לסיפוריו, היו לדבריו גם מי שטענו כי 'מה שהיה היה' ואין טעם להתעסק בעבר, עניין שאוליאל דוחה מכל וכול: "אני לא רואה את זה ככה בכלל. אני מרגיש שאומרים לי במילים אחרות למחוק תרבות שלמה, כאילו לא היו פה אנשים שבימים של קושי, צנע ועצבות, בימים של אין נתנו, ממה שלא היה להם למי שהיה לו עוד הרבה פחות. הם היו גדולים מהחיים, כי זו לא חוכמה לתת, כשאתה מלא בכל טוב ואני ראיתי אינסוף מקרים כאלה של אצילות ורוחב לב דווקא מאלה שלא היה להם כלום. לכן, אלה שאומרים לי 'עזוב, מה שהיה היה' מכעיסים אותי. אני מרגיש שליחות אמיתית כזו, כאילו האנשים האלה עוברים דרכי ואומרים לי 'רפי, בבקשה אל תשכח אותנו'. לא רוצים שירימו אותנו על נס ויגידו כמה גדולים היינו, אלא רק שיזכרו אותנו וזו לא בקשה כזו גדולה".
קראו גם:
בין הדמויות הססגוניות המככבות ב'בלורות' גם כאלה שכולם מכירים: "חיים גרעינים ועובדיה מהקולנוע שהגניב אותנו, דוד ששי ואהרון מסיקה המציל שהצילו אותנו באמת וגרמו לנו לא לעשות שטויות, בזמן שיכולנו להגיע למקומות לא טובים ועוד רבים אחרים, שהיוו לנו מגדלור שאומר שאנחנו לא חייבים ללכת למקומות הלא טובים האלה בחיים. ככה אני רואה את זה. הם הראו לנו זרקור לאורו הלכנו. מי שרוצה להתכחש לזה הוא אדם לא טוב".
פורסם לראשונה: 09:51, 15.05.23
