בילדותה התעקשה זהבה גטה (35) ללמוד בבית הספר צליל בבית אליעזר, למרות שרוב בני משפחתה למדו דווקא בבית הספר "פאר עם" בשכונה. לפני ארבע שנים היא חזרה לבית הספר והפעם כמורה. לצדה ילמדו חלק מהמורים שאף לימדו אותה בילדותה.
3 צפייה בגלריה
זהבה גטה עם ויקי כהן שבתאי. "זכיתי לא להיות שקופה בבית הספר כילדה ואני רוצה את זה גם עבור התלמידים שלי"
(צילום: אלעד גרשגורן)
גטה עלתה ארצה מאתיופיה בשנת 1994. חודשים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים נרשמה לכיתה א' בבית הספר צליל והייתה בין התלמידות הראשונות מהקהילה האתיופית שהתחנכו בו. סגירת המעגל המרגשת הגיעה בהמלצת ויקי כהן שבתאי אחת המורות הזכורות לה לטובה מתקופתה כתלמידה במקום.
"כילדה שלא ידעה מילה עברית, במדינה חדשה שהכול זר לה, ההכלה של ויקי, הסבלנות והנעימות שלה גרמו לי לחוויה מאוד טובה בשנים הראשונות במערכת החינוך" היא אומרת. "בזכות זה הצלחתי לא להיות שקופה בכיתה וזה משהו שלקחתי איתי הלאה ושלאורו אני מתנהלת עם התלמידים שלי".
היא רווקה ומתגוררת באבן יהודה. לאחר שסיימה את לימודיה ב"צליל" למדה בחטיבת הביניים בית אליעזר ומשם המשיכה לתיכון חדרה. בצבא שירתה כסמב"צית בחטמ"ר 474 ובתום השירות טיילה שנה בדרום אמריקה.
כששבה וחיפשה את דרכה בחיים, היה לה ברור לה שתרצה לעבוד עם ילדים. הוראה לא הייתה הבחירה הראשונית שלה. ללמד היא התחילה לפני ארבע שנים. "תמיד אהבתי לעבוד עם ילדים", היא אומרת. "הייתי מדריכה ב'מקסם' בשכונת פאר מגיל 15. עד היום אני זוכרת את פניו של ילד בן 9 שגרם לי להתאהב בתחום. ידעתי אז שללא הכוונה נכונה הוא יכול להגיע למקומות לא טובים. היה לי ברור שאעבוד עם ילדים רק לא ידעתי במה. הלכתי להרבה פגישות ייעוץ במוסדות אקדמיים ולא התחברתי. כהזדמנות אחרונה, הגעתי לייעוץ בבית ברל. כשהיועצת שאלה אותי איפה אני רואה עצמי עוד חמש שנים השבתי: עובדת עם ילדים ומקימה עמותות שיעזרו להם'. היא אמרה לי: 'אם כך, תואר ראשון בקידום נוער והוראה זה בדיוק בשבילך'. ובאמת, שם עשיתי את התואר הראשון ואת התואר השני כבר עשיתי בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב".
"יש לי דיבור חטוף, אני מגמגמת לעיתים ולפעמים מדברת מהר וקשה להבין אותי", היא ממשיכה. "בראיון המנהלת שמה לב לכך ושאלה אם זה לא יפריע לי בתפקיד. אני לא יודעת מאיפה הבאתי את התשובה הזו, אבל אמרתי לה: 'זה לא עקב אכילס שלי זה הכוח שלי'"
לאורך תקופת הלימודים ועד לפני ארבע שנים התמקדה גטה בעבודה עם נוער בסיכון. היא עבדה בעמותת ענב, אחר כך בקידום נוער בנתניה ובהמשך, במשך חמש שנים, עבדה במרכז חירום של ויצ"ו הדסים לילדים שהוצאו מביתם בצו חירום. ואז נזכרה כי במסגרת לימודי התואר הראשון שלה, לא השלימה את מחויבותה לסטאז' בהוראה, דבר שהיה עלול לגרום לביטול תעודת ההוראה שלה.
"הזמן דחק וחיפשתי מקום לעשות בו סטאז'", היא מספרת. "תוך כדי חיפושים נתקלתי בפוסט של ויקי ברשתות החברתיות. היא כתבה שמחפשים מורים בבית הספר. יצרתי איתה קשר וכבר למחרת היא קבעה לי פגישה עם המנהלת דאז. זה היה באוגוסט 2020".
"יש לי דיבור חטוף, אני מגמגמת לעיתים ולפעמים מדברת מהר וקשה להבין אותי", היא ממשיכה. "בראיון המנהלת שמה לב לכך ושאלה אם זה לא יפריע לי בתפקיד. אני לא יודעת מאיפה הבאתי את התשובה הזו, אבל אמרתי לה: 'זה לא עקב אכילס שלי זה הכוח שלי'. הלכתי עם התשובה הזאת הבייתה. כי עד אז אסור היה לדבר איתי על הגמגום, זה מיד היה מכווץ אותי. הייתי בטוחה שהיא לא תקבל אותי אבל לשמחתי התקבלתי".
לדבריה, לא רק שהתלמידים מעולם לא התנהגו בחוסר כבוד בשל הלקות, אלא היא אף שאבה מהם השראה ללכת לטיפול: "הילדים מעולם לא חיקו אותי ולא העירו לי, אבל שמתי לב שאני נתקעת עם המילים. אני חושבת שהם מאוד כיבדו אותי. היום כחלק מתהליך שאני עוברת אני מדברת על זה בעצמי, מציפה את זה ואני חושבת שזה מסייע גם לאחרים. בהמלצת המטפלת שלי, בשבוע המוגבלות בחרתי לדבר על הגמגום שלי עם התלמידים וסיפרתי שכשאני בלחץ אי אפשר להבין כלום והדיבור נתקע לי ואז קם ילד ואמר 'גם אני מגמגם'. יתרה מזאת, גם לטיפול הגעתי דרך לקות בדיבור של אחד מתלמידיי. שוחחתי עם המטפלת שלו והיא סיפרה לי שהוא אמר לה שהוא רוצה לדבר ברור ושאנשים יבינו אותו. הדברים שלו כל כך ריגשו אותי שמיד אחרי השיחה הזו חיפשתי לי מטפלת. ברגע ששחררתי את זה, זה עזר לי מאוד והיום אני כבר הרבה יותר מובנת".
הקליטה שלה בבית הספר הייתה קלה יותר בזכות הקשר עם ויקי כהן שבתאי, אותה הכירה, כאמור, כתלמידה במקום. "ויקי הייתה מורה מקצועית שלי ומחנכת של אחותי", היא מספרת. "אני זוכרת שאמרתי לאחותי שכשתהיה לי ילדה אני רוצה שוויקי תחנך אותה. כשהגענו לבית הספר היא הייתה סגנית מנהל, אני זוכרת לטובה את הסבלנות וההכלה. בכיתות הגבוהות יותר כן חוויתי גזענות מכל מיני אנשי צוות, אבל בצליל הכניסו אותנו בצורה הכי נעימה, מקבלת ומכילה שיכולה להיות. היינו מהאתיופים הראשונים בשכונה ובבית הספר וזה אחד הדברים הזכורים לי מאוד לטובה. לא ידענו מילה בעברית ואמא שלי פלגוש, הייתה באה לבית הספר כל יום לשאול איך הילדים שלה מסתדרים. אמא לוחמת, אני לא יודעת בכלל איך היא הצליחה לתקשר איתם בלי שפה".
איך את רואה את העתיד בתחום החינוך?
"אני רוצה להיות רכזת שילוב והכלה בבית הספר, שזה שילוב של טיפול יחד עם חינוך. עד כה לא הצלחתי לקבל את התפקיד כי לפי משרד החינוך אין לי מספיק ותק בהוראה, אבל אני מאמינה שזה יקרה בהמשך. בעיניי, לפני למידה יש קודם כל את הנפש של הילד. כשילד צועק לי בכיתה 'זוזי ממני', מורים אחרים יכולים להתהפך עליו, אני מקבלת את זה בסדר ואומרת לעצמי: כשהוא יירגע אני כבר אדבר איתו. הכלים הטיפוליים שרכשתי בעבודה עם נוער ובלימודים מאוד עוזרים לי בחינוך, בערכים שאני רוצה להנחיל לילדים, באיך שאני רוצה להוביל אותם ולשנות דברים".
"אני מאמינה בקשר אישי, בלאהוב את הילדים, לראות כל ילד כמו שהוא לפני שמתחילים ללמוד בכלל. אני גם לא מסכימה שמורים מקצועיים יגידו על הילדים שלי 'ילד בעייתי' או 'ילד קשה' אלא ילד מאתגר. אני זכיתי לא להיות שקופה בבית הספר כילדה ואני רוצה את זה גם עבור התלמידים שלי. זו הסיבה שבשיעורים שלי, הילדים לא מצביעים, אני פונה אליהם, כי אחרת יש לי שישה קבועים שעונים וכל השאר נעלמים. אני מבקשת גם מהמורים המקצועיים שיפנו לילדים ולא יחכו שיצביעו".
קראו גם:
חוץ מלהתקדם במערכת החינוך, גטה שואפת בחיים האישיים שלה להקים משפחה: "אני בהחלט מחפשת זוגיות. לא טוב היות האדם לבדו, אני רוצה להינשא, להקים בית ומשפחה ומאמינה שזה קרוב".
מעיין שושנה מנהלת בית הספר צליל מסרה: "הסיפור של זהבה הוא הסיפור של בית הספר צליל לקבל ולהכיל את כולם. לא סתם הבחירה של זהבה בתור ילדה הייתה ללמוד בצליל. לאורך השנים, בית הספר שמר את הייחודיות שלו ושמר על הפינה החמה לילדים מכול שכונת בית אליעזר שהיא שכונה מגוונת וקהילתית מאוד. האני מאמין של זהבה הוא 'כולם היו בניה'. היא מתייחסת לכל תלמיד בצורה שווה ויש לה קשר אישי שחוצה את מסגרת יום הלימודים הרגיל. דבר נוסף שבולט אצלה הוא העובדה שהיא לא מוותרת על אף תלמיד ולא משנה מה האתגרים שלו".
ויקי כהן שבתאי: "הייתי מורה מקצועית של זהבה וחינכתי את אחותה הגדולה. אני זוכרת ילדות פייטריות שלומדות ברצינות, לא מוותרות לעצמן ועושות את המקסימום להגיע להישגים. כשזהבה פנתה אלי דרך הפייסבוק בוודאי שזכרתי אותה והמלצתי עליה. רציתי שתגיע אלינו כי אני מאוד תופסת ממנה ומאחותה שמעוררות השראה. הייתי אז רכזת מערכת וסגנית לא רשמית וכיום כשזהבה איתנו , אני מרגישה גאווה מאוד גדולה וגם מחויבות שהיא תצליח. אלו רגעי הנחת שלנו במקצוע הזה שהוא כל כך קשה ולפעמים גם מתסכל. אני חייבת לציין שהמנהלת שלנו דאז , פנינה שחף לקחה את זהבה ואחיה כפרויקט אישי, עם רצון ענק שיצליחו וישתלבו".
