בשנת 1995 יצאה מביתה שבגבעת אולגה הנערה אורית חיריק בת ה-16 וחצי, ומעולם לא שבה. גופתה נמצאה לאחר כחצי שנה, באקראי, קבורה בחולות קיסריה.
קראו עוד:
27 שנים חלפו מאז והמקרה לא פוענח. אמה של אורית, רחלי חיריק (66), לא מוצאת מנוח. היא דורשת מהמשטרה לפתוח שוב את תיק החקירה. לפני שלוש שנים פנתה למשטרת חדרה עם בקשה לפתוח את התיק, כדי לדעת מה הביא למותה של בתה, אולם נענתה בשלילה. במענה לפנייתה נמסר לה מהאגף לחקירות ומודיעין של מטה מחוז חוף במשטרת ישראל: "משטרת ישראל חקרה באופן יסודי את דבר היעדרותה של אורית ז"ל, לרבות צוות חקירה מיוחד שהורכב ממיטב החוקרים של משטרת ישראל ופעל ללא לאות, באמצעים שונים על מנת לאתר את בתך. בתאריך 24/7/95 נמצאו שרידי גופה בחולות העיר קיסריה ולאחר ביצוע בדיקות מעבדה הובהר כי מדובר בשרידי גופתה של אורית. יודגש כי צוות החקירה המשיך במאמציו לבדוק את הנסיבות לאירוע המצער, גם לאחר קבלת חוות דעתו של רופא המכון לרפואה משפטית, שהגיע למסקנה כי על העצמות לא נמצאו סימני חבלה שנגרמו לפני המוות. בשנת 1997 נסגר תיק החקירה לאחר שלא עלה חשד לפלילים. נכון למועד בדיקת התיק על ידי אין ממצאים חדשים בתיק החקירה והוא הוחזר לארכיון המדינה".
חוסר צדק
רחלי מסרבת לקבל את האפשרות לפיה רוצח בתה מסתובב חופשי. היא דורשת שוב מהמשטרה לחקור את המקרה. "אם אין אשם, מניע ורוצח כל כך הרבה שנים, אז הם אומרים לי שהבת שלי רצחה את עצמה וקברה את עצמה בחולות קיסריה? אני מרגישה שיש חוסר צדק עם הבת שלי ואיתי. היו מקרי רצח לא מעטים שנפתחו מחדש ונדונים עד היום, ויש משפטים חוזרים, אבל את התיק של הבת שלי סגרו די מהר. כבר 27 שנים שאין קצה חוט. את אף אחד לא מעניין מה קרה לבתי היפה שיצאה יום אחד מביתה בריאה ושלמה, וסיימה את חייה מתחת לאדמה, ללא רוח חיים".
"היו מקרי רצח לא מעטים שנפתחו מחדש, ויש משפטים חוזרים, אבל את התיק של הבת שלי סגרו די מהר. את אף אחד לא מעניין מה קרה לבתי היפה שיצאה יום אחד מביתה בריאה ושלמה, וסיימה את חייה מתחת לאדמה"
בשכונת גבעת אולגה נותנים רוח גבית לאם הכאובה. רפי אוליאל, בן השכונה, פרסם לאחרונה פוסט בו ביקש סליחה ממשפחת חיריק בשם תושבי אולגה על שהשלימו עם סגירת התיק. "איך יתכן שילדה אולגאית תמימה ורכה נעלמת והמדינה לא גועשת?" כתב. "גופתה נמצאה בחולות קיסריה ועדיין לא נעצר האדם שביצע את הפשע הנתעב הזה. מה היה קורה אם הילדה הזו הייתה גרה בסביון או בכפר שמריהו. דמה של אורית זועק מן האדמה והמשטרה חייבת לאמא את הפתרון לתעלומה הזו. משטרת ישראל ומשטרת חדרה, אנא לכו לאמא הטובה, תרכינו ראש, תבקשו סליחה ותגידו שתפתחו את החקירה שוב. אורית, יקירתי, אני מבקש ממך סליחה בשם כל תושבי אולגה שלא קמנו כאחד וישבנו ישיבת שבט במשטרה במחאה נוקבת על הרצח הנתעב".
הפוסט גרר מאות תגובות אוהדות.
רחלי היא גם אמה לדקלה (42) בת שבע (39) ואלעד (37). בתה הבכורה אורית נולדה בתאריך 16/7/1978, לו חייה לא היו נגדעים הייתה חוגגת בעוד כחודש את יום הולדתה ה-44. כשמתקשרים לרחלי, צליל ההמתנה בטלפון שלה מנגן את מילות השיר של זהבה בן: "זה לא נגמר עדיין, מה נשאר לי פה בינתיים? רק דמעה אחת מהעין, על אהבה שהתרסקה". מילים שמקבלות משמעות כואבת נוכח הנסיבות. במהלך הפגישה עם נוברת רחלי בגזרי העיתונות הישנים מתקופת היעלמות ביתה, ומחזיקה תמונה דהויה אחת שנותרה לה ממנה.
"אורית הייתה הילדה הכי טובה שיש, תמימה מאוד, טהורה. קצת ביישנית ומופנמת", היא מספרת. "הייתה חוזרת מבית הספר עמישב בו למדה ישירות לבית. גרנו אז באולגה ד', והיא הייתה תולעת ספרים. בשלב מסוים חשבתי שלימודים בפנימייה יסייע להרמת הבטחון שלה. רשמתי אותה לפנימייה בקריית טבעון, שם היא למדה בכיתה ח'. בתום השנה, כשראיתי שזה לא סייע, אמרתי לה 'אוריתי, טעיתי, לא צריך פנימייה', ובאמת הסתובבתי בכל בתי הספר בחדרה ואף אחד לא קיבל אותה. פניתי למחלקת רווחה, ועובדת סוציאלית שם מצאה לה מסגרת ב'מפתן' באור עקיבא, שלא התאים לרמתה, אבל אמרתי לה 'אוריתי, את לא יכולה להישאר בלי מסגרת' וכך היה. היא למדה שם ספרות".
ללא תשובה
הסיוט של רחלי התחיל ביום שגרתי למדיי. אורית חזרה מבית הספר ומיהרה לסדנת בישול בשכונה שיזמה מחלקת הרווחה: "היא היתה לחוצה, מוזרה ומאושרת", נזכרת רחלי. "היא אמרה לי 'קיפלתי לך כביסה' ויצאה. לאורית היה גוף של דוגמנית והיא שמה אודם אדום באותו היום, אמרתי לה: 'אוריתי, שלא יחטפו אותך'. לא יודעת למה אמרתי לה את זה. ידעתי גם שאחרי הסדנה היא קבעה ללכת לסרט עם חבר. באותו יום כאילו אלוהים אמר לי להסתכל עליה עוד, והסתכלתי עליה מהחלון עד שהיא נעלמה, עד שלא ראיתי אותה יותר".
רחלי ממשיכה: "כששבתי ב-21:15 לביתי, החבר שלה חיכה לי ליד הדלת ואמר 'אורית לא הגיעה'. חשבתי שהוא צוחק. משם נסענו למרכז לחפש אותה. מישהו אמר שראה אותה עומדת ליד המכולת השכונתית והיא נראית עצובה. התקשרתי לעובדת הסוציאלית שהנחתה את סדנת הבישול. היא אמרה שאורית הגיעה ועזבה אחרי זמן קצר. עד היום, אני לא מבינה לאן מיהרה. היו לה שעה וחצי שעתיים עד לפגישה עם החבר שלה. לאן היא מיהרה. אלה שאלות שגם היום אין לי תשובה עליהן".
בבית משפחת חיריק ברחוב שבטי ישראל נכנסו לנוהל חיפוש נעדרים. "ב-2:00 בלילה הגיעה אלינו עובדת סוציאלית", משחזרת רחלי. "אביה של אורית ז"ל היה אז בבלינסון מושתל כליה, ובהתחלה לא רציתי לספר לו. המשטרה אמרה שלא חלפו 24 שעות, ואין מה לחפש לפני כן. אני לא זוכרת מי לקח אותי ברכב, אבל הסתובבנו בעיר לחפש אותה. בבוקר התחילו חיפושים, וחקירות. חקרו אותי מיליון פעמים בבית ובתחנה, חקרו את כל המשפחה. חודש-חודשיים חיפשו ואחר כך זה הלך ודעך ואמרו לי שמעתה מחפשים רק אם מגיע קצה חוט. אני לא יודעת איך שרדתי באותה תקופה, הייתי בדיכאון, הלכתי לבריאות הנפש לשיחות. הבן שלי שהיה בן 10 כשזה קרה לא זוכר אותה בכלל, וכל הזמן מבקש שאספר לו עליה. זה קורע לי את הלב".
כעבור כחצי שנה, בעת ששהתה עם אחת מבנותיה בבית אחותה בבנימינה, הגיעה שיחת טלפון מהגרוש שלה, אביה של אורית: "מיד הבנתי שקרה משהו. הרגשתי שהיא נרצחה", היא אומרת. "בתי הצטרפה אליו למשטרה, סיפרו להם שטרקטור שחפר במקום מצא גופה. זכרתי שאורית הייתה עם חגורה לבנה באותו יום. היא נקברה עם בגדים. חשבתי שאם אין חגורה אולי זו לא היא. בהמשך ביקשו בדיקות דם מכולנו והגופה הוטסה לגרמניה. בסוף התהליך התקשרו ואמרו שזו היא".
זה הקל במשהו על הכאב?
"האמת שאחרי חצי שנה לא הייתה לי תקווה למצוא אותה בחיים, אבל רציתי לדעת מה קרה. אחרי זה, כבר לא יכולתי לגור בבית יותר, הילדים היו בפנימיות ואני לבד שם עם הזיכרונות. ביקשתי מעמידר לעזוב, ובאמת עזבתי לפרדס חנה שם התגוררתי 11 שנים. עד היום קשה לי להיכנס לאולגה ד'. לא מזמן ביקשתי מהילדה להצטרף אליי לראות את הבית שגרנו בו. הלכנו ובכיתי את חיי שם".
איך נראים חייך מאז המקרה?
"מאז המקרה הפכתי מאד חרדתית. לפני כן לא פחדתי מכלום. היום אני מפחדת מהכול. מרופאים, מבדיקות, מזה שילדיי לא עונים לי לטלפון. אני סובלת מחרדות. לפעמים הולכת לשיחות בבריאות הנפש, אני נופלת וקמה. למזלי יש לי שמחת חיים, אני יוצאת לפעמים, הולכת לחוגים. לא נותנת לעצמי לשקוע. יש לי 11 נכדים שהם אושר בשבילי".
את עדיין הולכת לישון עם מחשבות עליה בכל לילה?
"כבר לא בכל לילה. אבל לאחרונה בימי זיכרון ושואה נהיה לי הכי רע ואני יושבת ובוכה. אני רואה בטלוויזיה משפחות שיקיריהן נרצחו וחושבת איך ההורים האלה ישרדו? אבל איך אני שורדת? אין לי תשובה".
עברו 27 שנים. את מאמינה שאפשר לפתור את התעלומה?
"אני 80 אחוז אופטימית. לאורך השנים ניסיתי להעיר את הנושא, להביא לחקירה מחודשת, אבל לא הצלחתי. אני רוצה שיעזרו לי. לא יכול להיות שלא יהיה סוף לסיפור הזה. אבא של אורית לקח ללב כל כך, הוא היה מושתל כליה ומרוב צער הפסיק לקחת את התרופות שלו ונפטר. היה הולך עם תמונה שלה מודבקת על התיק שלו. אני רוצה שהצדק יצא לאור. פניתי למשטרה לפני שלוש שנים, כתבתי מכתב, והחזירו לי תשובה שהתיק נסגר ללא חשד לפלילים. אמרתי לשוטרת: 'אז הבת שלי בת 16 וחצי רצחה את עצמה וקברה את עצמה בחולות קיסריה?'. מגיע לנו לדעת את האמת".
במכתב ששלחה השבוע שוב למשטרת חדרה כתבה: "מאחר ואיני אישה צעירה עוד, אני מפצירה בכם, להקל במעט על אבלי הכבד, לפתוח את תיק החקירה ולאפשר לי לסגור מעגל. כבר היו מקרים מעולם ורוצחים נתפסו גם עשורים אחרי ביצוע הפשע. אנא מכם, אל תוותרו על בתי ולא עליי!".
מהמשטרה נמסר: "חקירת מותה של אורית חיריק ז"ל בוצעה במקצועיות וביסודיות ונבחנה מספר פעמים בידי יחידות משטרה שונות.
פעולות החקירה נמשכו, גם לאחר שלא עלו ראיות לחשד לאירוע פלילי ובכלל זה קביעתו של הרופא מהמכון לרפואה משפטית כי 'על העצמות לא נמצאו סימני חבלה שנגרמו לפני המוות'. על אף האמור, באם תתקבל ראייה או מידע חדש שיוכל לקדם את חקירת המקרה הרי שתיק החקירה יפתח מחדש".
