משה גוז, 72, פנסיונר תושב חדרה, הספיק להוציא בשש השנים האחרונות 23 ספרי ילדים, את חלקם הוא גם מקריא במסגרת שעות סיפור בגנים ובבתי ספר ברחבי הארץ.
גוז נשוי למירה, פנסיונרית של בנק לאומי, אב לארבעה ילדים וסב לשמונה נכדים, הוציא לאור את ספרו הראשון "ארץ הצעצועים האבודים" בשנת 2016 בעקבות בקשה של נכדתו הראשונה נועה ומאז לא הפסיק. ספרים כמו "לאן נעלמו הפרה והסוס של יובל", "כשלסבא היה זנב" ו"שחורי והנסיכה סיפור על כלב וחתולה" שימחו כבר אלפי ילדים ובקלסרים שלו ממתינים עוד כ-400 סיפורים מרתקים.
לא נולדתי סופר
רוב חייו הבוגרים עסק בתחום החשמל, למעלה מ-20 שנה עשה זאת במפעלי נייר חדרה ופרק זמן דומה עשה בחברה פרטית שעסקה בחשמל תעשייתי. בסוף שנת 2015 פרש מעבודתו וחזר לאהבתו הישנה, ספרים. "לא נולדתי סופר ולא קרוב לזה", הוא אומר. "לא למדתי בתיכון עיוני בחדרה, אלא בבית ספר מקצועי. הייתי תלמיד במחזור הראשון של בית הספר צפרירים בעיר ותמיד אהבתי מאוד לקרוא ולספר סיפורים. אבל כל חיי הבוגרים למעט שנות טובות וברכות ליומולדת לא העליתי שום דבר שלי על הכתב".
הוא עלה ארצה מרוסיה בגיל שבע והתגורר עם משפחתו במעברה בקרית גת. משם עבר לשיכון ברנדייס בחדרה. ילדותו הייתה קשה. "אבא חלה והיה משותק בכל גופו", הוא מספר. "אמא הייתה ברוסיה מורה וכאן יצאה לעבוד בכל מיני עבודות כדי לפרנס. שנה לאחר העלייה נולד לי עוד אח והמצב הכלכלי היה לא קל. כילד אהבתי כדורגל ושיחקתי בשכונה ובאופניי רכבתי לספריה הציבורית ברחוב ליובין, קראתי הכול, מהחמישייה הסודית דרך קופיקו, חסמב"ה, ז'ול ורן וספרי הרפתקאות ותמיד היה לי דמיון מפותח. בכיתה ח' כשעשו בחינות סקר לעיוני או מקצועי, התאמתי לעיוני ורציתי ללמוד תיאטרון. אבל בגלל המצב בבית והעובדה שכבר בגיל 13 עבדתי בעבודות חקלאיות בחופשים בכדי לסייע למשפחתי, בחרתי ללמוד מקצוע ונרשמתי לבית הספר עמל".
בשנת 1977 נישא לרעייתו מירה, חיפאית במקור, אולם נותר בחדרה, כדי להמשיך לסייע למשפחתו. במרוצת הזמן נולדו לו ארבעה ילדים, כולם עושים חיל כיום - עובדים בכירים בענף ההייטק ורופאה בבית החולים שניידר. גוז עצמו הגיע לרווחה כלכלית זה מכבר ואת הספרים הוא כותב מאהבה.
"בכל התקופה שעבדתי בנייר חדרה משמרות, לא היה יום שילדיי הלכו לישון בלי סיפור", הוא אומר. "הייתי מקליט להם סיפורים מדמיוני שאותם לא כתבתי אף פעם. הספר הראשון, 'ארץ הצעצועים האבודים', עלה על הכתב כי נכדתי נועה, ששמעה ממני אינסוף סיפורים אמרה לי 'סבא, אתה מספר כל כך יפה, למה שלא תכתוב את הסיפור על דף?' וכך עשיתי. אני עושה כל מה שהיא מבקשת ממני ואז היא אמרה 'אם כבר סיפור, למה שלא תוציא ספר ?' וככה הוצאתי עוד אחד ועוד אחד".
נהנה מכל הדרך
בכל ספריו מככבים שמות ילדיו או נכדיו. הספר האחרון שראה אור, "בלוני הקסם של אביב" נכתב בהשראת נכדו אביב המתגורר בארצות הברית וכולל בתוכו שיטה לשליטה בכעסים. הספר אליו הוא הכי מחובר רגשית הוא "החתולים של סבתא ריטה" שכתב בהשראת שכנתו הרופאה ז"ל, שבמשך 30 שנים האכילה חתולים באזור גן יהושע (שכונת האוצר): "זו הייתה דמות שאי אפשר להתעלם ממנה. גם כשהייתה כבר עם הליכון, החתולים חיכו לה על הגדרות והיה לה בעבור כל אחד את האוכל המיוחד שלו. זו הייתה תמונה סוריאליסטית, נתתי למאייר תמונה שלה, והספקתי לתת לה את הספר טרם נפטרה".
ספריו רואים אור בהוצאה עצמית, 'אור ספרים מאירים' והשראה מגיעה אליו מכל דבר, מחלום, מילדים משחקים, מסרטים והצגות. את ספריו הוא מקריא ברחבי הארץ לילדי הגנים ובתי הספר ובשעות סיפור אליהן הוא מוזמן. "הייתי בכל הארץ", הוא אומר. "לצערי רק בחדרה יוצא שלא מזמינים אותי להקריא סיפורים וזה קצת מעליב. כל מה שחשוב לי זה להגיע לעוד ילדים, לשמוע תגובות שלהם, זה הקהל הכי טוב שיש, זה מחיה אותי לכתוב להם ולפגוש אותם, לשמוע את השאלות הכנות שלהם. הספרים מתאימים לגילאי שנתיים עד 10, יש לי ספרים שמספרים על חוויות בילדותי, הייתי למשל ממש שמח לספר אותם בבית הספר צפרירים, בו הייתי במחזור הראשון, אבל לצערי זה לא קורה".
מה החלק שאתה הכי אוהב בכתיבה?
"אני נהנה מכל הדרך, מהעשייה, מהכתיבה אבל נהנה עוד יותר מהתגובות של הילדים. יש ילד עם שיתוק מוחין שהוא גרופי של הספרים שלי ואפילו עשה מפגש בכיתה עם מצגת של ספריי. ילד מתוק וחכם שמתקשר מדי פעם לשאול מתי יוצא ספר חדש. איזו תמורה טובה מזה אפשר לבקש? ילדים זה קהל לא מקולקל, שואלים בתום לב, שואלים אפילו שאלות טכניות חכמות ומסוקרנות, אני מקפיד שהספרים יהיו ללא רבב, מאוירים להפליא, על ידי מאיירים מהודו, או מהארץ. הספר מושקע מאוד".
קראו גם:
ברגע שהחל להעלות את ספריו על הכתב, דאג להשתלם בכתיבה יוצרת גם אצל ענת אומנסקי העורכת שלו, וגם במסגרת אוניברסיטת תל אביב ובמכון גולם בפרדס חנה למספרי סיפורים: "לספר לילד אחד או למאה זה לא משנה לי. מי צריך יותר מזה? זה שווה לי את כל העולם. יש אנשים שאוהבים לדוג, יש אוהבים לשחק בקזינו, אני נהנה מלפגוש את הילדים, לראות את תגובותיהם הכנות. כשאני בא לגן או לכיתה ואומרים 'הסופר הגיע' אני נבוך, אני ביישן מטבעי, אני פשוט כל כך נהנה מהמפגש עם הילדים שאני מתגבר".
