האצטדיון העירוני של חדרה שהיה במשך שנים ארוכות הבית של הפועל חדרה, נמכר ובמתחם יוקמו בנייני מגורים. מהאצטדיון הוותיק יישארו רק זיכרונות של שחקנים, מאמנים ואוהדים וכמה רגעים קסומים בתולדות הכדורגל הישראלי.
קראו עוד:
האצטדיון שבבעלות ההסתדרות, נמכר לחברת "גרופית" ובמקומו ייבנה פרויקט מגורים בהיקף של 146 יחידות דיור ו-84 יחידות דיור נוספות שמיועדות לדיור מוגן. בפרויקט, שישתרע על שטח של כ-10 דונם, יוקמו גם מבני ציבור ושטחי מסחר.
האצטדיון תחום בין הרחובות חטיבת הנחל, חטיבת גולני וחברת עזרא, באזור מזרח העיר. עמיר רחלבסקי, מנכ"ל ובעלי חברת גרופית, שרכשה את השטח סיפר כי חדרה מעניינת את החברה בשל מיקומה הטוב והמחירים אשר עולים בה:" החברה מאמינה בחדרה כמקום שיכול להמשיך ולהתפתח ולרשום עליות נוספות".
זה צובט בלב
מכירת השטח גרמה לפרצי נוסטלגיה בקרב חובבי הספורט בעיר ושחקני עבר. אורי צ'אושו ששימש כקשר הפועל חדרה מאמצע שנות השבעים ועד שנות השמונים אומר: "זה צובט בלב. מצד אחד אני מבין שאלה החיים, מצד שני זה כל הילדות שלי. נהגתי לצחוק ולהגיד שהדשא במגרש גדל מהזיעה שלי. אצטדיון הפועל זה 5,000 איש צופים בנו משחקים כשבעיר היו 35 אלף תושבים. זה אוהדים על העצים של הפרדסים ליד ועל החומות, זה משהו שלא דומה למה שקורה היום. כשהיינו בליגה הראשונה, משהו כמו עשרה אחוז מהאוכלוסייה הייתה באה לראות אותנו. כיום בעיר יש יותר ממאה אלף תושבים ובאים אולי 500 איש. היינו מסתובבים בעיר ומקבלים יחס של ראש עירייה. אני שהייתי ילד בן 12 מפרדס חנה שיושב על העצים לראות את המשחקים, זכיתי בגיל 16 לרוץ על המגרש הזה ופתאום קוראים בשמי. זה היה מקסים. הייתי גם בנבחרת ישראל אז הייתי כמו 'הילד של חדרה'. לתחושתי, ביציע הכרתי את כולם".
עודד מכנס: "הלכתי לבעוט פנדל, זוהר שהיה חבר עוד מהקבוצה בנתניה, זרק חתיכת סיד שהסיטה את הכדור ממקומו ובמקום לשער, הכדור יצא לכיוון הקרן. השופט לא ראה את זה. המשחק נגמר ב-0:0, בסוף, וזוהר נענש לאיזו חצי שנה. אהבתי את המגרש בחדרה כמו בנתניה. מגרש קטן וקומפקטי"
צ'אושו היה עד לאחד הסיפורים המפורסמים בתולדות הספורט בעיר. "שולם שוורץ היה הכוכב הכי גדול של חדרה", הוא מסביר. "הייתה תקופה שהוא החליט להישאר בבית, כי לא שילמו לו. היה לנו משחק נגד מכבי תל אביב. המגרש היה מפוצץ ב-5,000 צופים ושולם נשאר בבית. שני אוהדים נסעו אליו והביאו אותו למגרש אחרי שהמשחק התחיל ומכבי כבר הובילה 0:1. שולם נכנס במחצית וניצחנו 3:1. אז היה מותר לרשום בטופס השחקנים 16 שחקנים ומנהל הקבוצה המיתולוגי יצחק כהן (קיצ'י) כתב 15 שמות והשאיר פתוח את שולם. היתה לו תחושה שלמרות שלאספה הוא לא הגיע, למשחק הוא יבוא. אני נסעתי איתו ברכב וצ'יקי הוציא את הפתק מהכיס והוסיף את השם של שולם שוורץ. אחרי המשחק מכבי ערערו על התוצאה וטענו ששולם נוסף אחרי שהמשחק החל. קיצ'י קרא לי כעד לבית הדין של ההתאחדות. אבל בגלל שהייתי מקומי העדות שלי לא נחשבה. מה שבית הדין עשה בסוף זה שלח את קיצ'י לכתוב על ההגה שוב שולם שוורץ, השווה את כתב היד והערעור של מכבי לא התקבל".
גם יוסי סופר, שהיה קשר הקבוצה בסוף שנות השישים נפרד השבוע מהאיצטדיון הוותיק. "גרתי אז בקיבוץ מעיין צבי והייתי מגיע באוטובוסים וטרמפים", הוא נזכר. "אז לא דיברנו על כסף. הבדיחות היו תמיד שנתן שפירא היו"ר המיתולוגי של הפועל, היה מוציא כמה שקלים מהכיס בזמן סגירת החוזה ונותן לשחקן. לבנימין בלנרו קנו וספה, לשולם קנו מיטות לילדות, לא היה כסף אז. מה שעוד ייחד אותנו זה שכמעט כל השחקנים היו חדרתים. אי אפשר היה ללכת ברחוב. היינו מבלים יחד, רואים סרטים, משחקים רמי, לא עוזבים אחד את השני. היינו סוג של סלבס, בכל מקום בעיר הזמינו אותנו לאכול, לשתות. היו באים גם מהקיבוץ שלי, מגבעת חיים, מזכרון יעקב לראות אותנו. כששיחקנו תמיד התחיל פקק ברחוב הרברט סמואל. אנשים היו באים ברגל בשבת, אחרי שסיימו תפילות בבית הכנסת".
גזוז בחדר ההלבשה
"אם האצטדיון הזה היה יכול לדבר הוא היה כותב ספר", ממשיך שחקן העבר, אבי ארגז. "בשנת 1968 באתי להיבחן שם. הייתי שחקן של הפועל תל אביב ושירתי במחנה 80. האצטדיון היה ישן כזה, קצת מוזנח, אבל האנשים היו חמים כל כך, שמיד הרגשתי כאן כמו משפחה. האצטדיון הפך להיות הבית שלי, וחדרה הפכה לביתי. כאן הכרתי את אשתי, גידלתי שני ילדים ושני נכדים ואני מאוד מאושר פה. בכל בית קפה שהייתי עובר לידו הזמינו אותי לשתות, כשאישתי עברה בשוק מילאו לה את הסלים בירקות שיהיה לי כוח לשבת. באצטדיון הזה הייתה אווירה מיוחדת. הקהל ישב על החומות ועל צמרות העצים. זה היה מחזה מדהים".
ארגז ממשיך: "הייתי חלק מהקבוצה הנפלאה של שנות ה-70. הקופה היתה מאחורי השער הצפוני, והמוכר היה יוצא לראות אותנו בכל פעם שהוא היה פנוי. היה לנו חדר גזוז, עם ברז גזוז וחדר הלבשה קטן. לא היינו הולכים הביתה מרוב שאהבנו אחד את השני. היה משהו מיוחד באצטדיון הזה".
לדברי ארגז, גם האוהדים היו מיוחדים:" גם אם היינו מפסידים לא קיללו אותנו. אף פעם. תמיד כיבדו. כשהפסדנו היינו מתביישים להסתובב ברחוב, עד כדי כך כיבדנו את האוהדים ואהבנו אותם".
איך אתה מרגיש כשהאצטדיון עומד להיהרס?
"רגשות מעורבים. מצד אחד רצינו אצטדיון חדש בחדרה, מצד שני יש פה זיכרונות. פעם חבר מאשקלון בא לפה ואמר לי 'מה זה האצטדיון הזה, 20 שנה אתם לא משתנים' השבתי לו שזה היופי בחדרה, האותנטיות. בצד הדרומי של היציע היה קיוסק קטן שניהל הגיס של שולם. הוא היה צועק לנו 'תנצחו - תקבלו ארטיקים וממתקים בחינם', מתחתיו ישב פרלמנט של מבוגרים שפרשנו את המשחק וצעקו לנו מה לעשות. בסוף המשחק היינו רצים למקלחות כי ידענו שרק לראשונים שיגיעו יהיו מים חמים. באימון הראשון שלי שם בא אליי הקפטן ללו גבאי ואמר 'לי ילד, כאן זה לא הפועל, כל מה שאתה צריך תבוא נעזור לך', קיבלו אותי כמו ילד שלהם. אנשים נדירים. אנחנו בקשר עד היום".
אחד הסיפורים היותר מפורסמים מהאצטדיון הוא סיפור האבן שזרק שחקן חדרה, זוהר סלומון, לכיוון הפנדל שבעט עודד מכנס שחקנה של מכבי נתניה. האבן הסיטה את הכדור וגרמה למכנס להחמיץ פנדל חשוב. "זה סיפור שאין לו אח ורע וקרה דווקא באחת הפעמים הנדירות שטלוויזיה הגיעה לשדר מחדרה", אומר ארגז. "מכנס אמר לשופט 'עם יד קשורה ובלי עין אני לא בועט ככה', והשופט אמר לו 'תלמד לבעוט', בסוף גילו שזוהר סלומון זרק אבן גיר כזו שפעם היו מסמנים בה את המגרש והיא פגעה בכדור והסיטה אותו".
אורי צ'אושו: "נהגתי לצחוק ולהגיד שהדשא במגרש גדל מהזיעה שלי. אצטדיון הפועל זה 5,000 איש צופים בנו משחקים כשבעיר היו 35 אלף תושבים. זה אוהדים על העצים של הפרדסים ליד ועל החומות, זה משהו שלא דומה למה שקורה היום"
"לסיפור האבן שזוהר סלומון זרק לכיווני אין תקדים בכדורגל העולמי", אומר עודד מכנס. "הלכתי לבעוט פנדל, זוהר שהיה חבר עוד מהקבוצה בנתניה, זרק חתיכת סיד שהסיטה את הכדור ממקומו ובמקום לשער, הכדור יצא לכיוון הקרן. השופט לא ראה את זה. המשחק נגמר ב-0:0, בסוף, וזוהר נענש לאיזו חצי שנה. אהבתי את המגרש בחדרה כמו בנתניה. מגרש קטן וקומפקטי כזה. בהמשך שיחקתי חצי עונה בחדרה וזו היתה מן סגירת מעגל כזו. באתי לנסות לעזור להם להעפיל לליגת העל, אבל לצערנו זה לא צלח".
אהוד ואנה היה חלוץ הפועל חדרה בעברו, וגם כיום האצטדיון הוא חלק בלתי נפרד מחייו. "מגיל 11 אני שייך לאגודה", הוא מספר. "היינו באים ברגל מאולגה שם גרתי וגם כיום אני בא לראות אימונים של הבוגרים. שיחקתי עד גיל 32 למעט הפסקה של שנתיים שעברתי לשחק בהפועל חיפה. אחר כך ניהלתי את מחלקת הנוער של הפועל חדרה במשך חמש שנים ושלושת ילדיי שיחקו באגודה. אני זוכר שמסביב למגרש היו פרדסים, ולפני ואחרי אימונים היינו קוטפים ואוכלים. אלו היו חוויות של פעם בחיים".
"תמיד קשה להיפרד מאצטדיון שנמצא בתוך העיר, בין בתי מגורים, כל כך קרוב לתושבים שמאוד אהבו את הקבוצה", מוסיף מכנס. "אני תמיד התייחסתי לחדרה כקבוצת בת של נתניה, כיוון שהיינו עושים הרבה משחקי אימון נגד חדרה. בתקופה שנתניה היתה אלופה, היינו באים לשחק בחדרה נגדם בימי חמישי והם תמיד היו מנצחים אותנו כי היו מתאמצים מאוד. ואז בשבת, אנחנו היינו מנצחים בליגה, והם היו מפסידים".
אמנון חלפון, ניהל את האצטדיון ב-20 השנים האחרונות. "אני אבכה כשהמקום יפונה", הוא אומר. "אני חי פה כל אבן ופינה כבר 20 שנה, מרגיש כמו אחד הבלוקים בטריבונה. חוץ מלדאוג לתפעולו של המגרש עשיתי כאן שלל אירועי קהילה. עשיתי כאן גם שחזור של טקס הגביע של חדרה משנת 74, עם שחקני הקבוצה דאז. כל הנשמה שלי באצטדיון הזה".
